אתמול הרכיבו לנו את הריהוט החדש לסלון ונסענו לחגוג את ראש השנה החדשה עם אחי ואחותי במרכז.
לא חושבת שלמישהו היה חשק לחגוג, אבל היה כל כך טוב להפגש ביחד ולהרגיש את החוזק והנחמה של המשפחה. כמו שאישתו המקסימה של אחי אמרה - הילדים שלנו גדלו כל כך יפה וכל כך נעים ומעניין להקשיב להם מדברים.
----
היום השביעי באוקטובר. כתבתי את המילים הבאות לחברי החוג שלי ואני כותבת אותם גם כאן.
חלפה שנה בדיוק מהטבח של ה-7 באוקטובר. יום קשה להתעורר בו. יום קשה לעבור.
בבוקר שמעתי את האמא של שי טרמין, שנפל בקרבות
בחאן יונס בדצמבר שנה שעברה מספרת כמה תמיד ראה את הטוב בכל דבר, וחשבתי שזה
הציווי של הנופלים והנרצחים. לראות את הטוב, לחבר, לאחות את הקרע ולהאמין בטוב
שעוד יבוא. הרבה יותר קשה לראות את הטוב כשהם כבר לא איתנו, וכש-101 החטופים עדיין
בעזה. אבל אין לנו דרך אחרת אלא להמשיך לקוות, לעשות טוב ולדרוש טוב, עד שכולם
יחזרו, עד שכולנו נחזור לנשום.
"בוודאי ישנו שם
זה לא בשמיים, לא
בסוף העולם
כמה טוב עוד לפנייך
רק אל תעזבי
ידיים"
אל תעזבו ידיים, אנחנו ביחד בזה.