זה מה שהגדולה שמעה בחדשות ואני מזדהה עם זה.
אני כבר לא כועסת, אבל עדיין לא שמחה. בבית הכל בסדר ואפילו טוב, אבל יש תחושה של כובד שקשה לי להשתחרר ממנה. כובד בגלל שנראה שהצבא ניצח בקרב והממשלה מפסידה במלחמה (עוד משהו שהגדולה ציטטה). הממשלה שכבר לא מתביישת להגיד שהיא רוצה לשנות את המשטר בישראל מדמוקרטיה ליברלית למשהו אחר. והחלקים מהעם שתומכים בצעד הזה.
גם במעבדה פחות שמח. סטודנטים שמאוד אהבתי סיימו ועזבו, או עזבו וכותבים את התיזות, והגיעו סטודנטים חדשים שעוד לא הסתגלתי אליהם. הכל יותר איטי ופחות מוצלח, ככה זה מרגיש לי. היחידה שמתקדמת היא מנהלת המעבדה המופלאה שלי, אבל היא לא יכולה לעשות הכל.
הגזרות שההנהלה מנחיתה עלינו גורמת להרגיש שזאת חלק מהסיבות לכך שהאוניברסיטה שלנו לא ממריאה, והשלם בה קטן מחלקיו. יש כאן חוקרים מעולים ואנשים שאני אוהבת ומעריכה, ובמקום למנף את ההצלחות והכשרונות שיש כאן, יש תחושה שההנהלה אף פעם לא שבעה, ותמיד לא מרוצה.
הגדולה שלי תטוס ללוס אנג'לס לפסטיבל אנימציה שקיבל את סרט היומן שלה, וזה מרגש אבל טיפה מלחיץ. עזרתי לקטנה לקבוע פגישה בשגרירות לחדש את הדרכון האמריקאי שלה. יצרנו קשר עם אח של ממיע שאותו הגדולה תבקר, והשיחות עם אישתו החמודה הזכירו לי את השנים שלנו שם. עכשיו זאת התקופה הכי קסומה בקליפורניה, זאת שבין חג ההודיה לכריסמס. ההפגנות של הסטודנטים והתקיפות של היהודים שברו אצלי משהו ביחס לארה"ב, אבל התקופה שהיינו בה היתה מופלאה, אפילו אם מאז שינתה את פניה.
גם הקטן שלי קצת יותר עצוב מהרגיל. הוא אומר שזה אולי בגלל המלחמה, אבל כבר אין אזעקות. אני חושבת שהוא רוצה לדעת מה יביא העתיד וגם אני, ולקוות לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה