כאבי גדילה.

 אני כותבת גרנט וזה כמו לחצוב עם הידיים באבן. קשה כל כך. למה אני חייבת לשנות כיוון כל כמה שנים ולהכנס למקומות שאני לא מבינה בהם כלום? 

כתבתי את זה לפני שחיסלנו את נסראללה. לפני הרבה דברים בעצם. 

זה היה מיד אחרי התפוצצות הביפרים ששימחה אותי אבל לא הבנתי למה עכשיו. עכשיו אני מבינה למה אז ומתפעלת מאוד מיכולות צבאנו היקר. זה גורם למחשבות - איך צבא שמסוגל לחסל את חיזבאללה בשבוע וחצי הוא אותו צבא שנכשל ב-7 באוקטובר, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. 

משהו שכתבתי בקבוצה המשפחתית שלנו על המצב, ועל מדינות ערב השכנות: אני קוראת בין השורות שהן מאוד בעדנו אבל צריכות ללכת בין הטיפות כי הציבור שלהן חונך לשנוא אותנו. ראש הממשלה של ירדן אמר שירדן ועוד מדינות ערביות רוצים לחיות בשלום עם ישראל אם תקום מדינה פלשתינאית. אני חושבת שזה שחיזבאללה נפלה בגלל חמאס, בגלל סינוואר, זאת קריאת השכמה לאירן ולאיזור. לסרטן אירן, עם כל הנפט שלו, יש כלכלה מאוד בעייתית והיא העדיפה להשקיע במלחמה בישראל וטיפוח הגרורות שלה, על חשבון העם האירני. השילטון האירני מאוד כוחני, אבל יש לו הרבה מאוד מתנגדים - בתוך אירן ומחוצה לה. אם נערער אותם מספיק יש סיכוי שמלאכתנו תעשה בידי אחרים, כלומר, האירנים עצמם. כל האיזור והמצב מאוד לא יציבים ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר, אבל בטוח שלהפגין חולשה כאן, זה לא קלף מנצח ולדעתי אנחנו סוף סוף, מפגינים חוזק ויכולות אמיתיות.

ביום ראשון ושני הייתי בכנס בירושלים, אחרי שבלילה שלפני ראשון היו חמש אזעקות בישוב שלי. זה מאוד מפחיד בפעם הראשונה. הבומים של המיירטים ממש מפחידים. אבל כשזה קורה כמה פעמים זה כבר פחות מפחיד. בכל מקרה, לא ישנו באותו לילה והיה לי מאוד קשה להחזיק מעמד ביום של הכנס. הגדולה באה איתי וישבה בסיפריה ועבדה על הפרוייקט שהיא עובדת עליו - עזרה באנימציה למישהי אחרת. זה היה ממש נחמד לפגוש אותה בהפסקות. 

ארבעה סטודנטים שלי הגיעו לכנס, שניים מהם הציגו פוסטרים ואחת הרצתה וזכתה בפרס ההרצאה המצטיינת. זאת ממש גאווה גדולה! היא התעלתה על עצמה ובאמת נתנה הרצאה מדהימה. היא מאוד מאוד מוכשרת, גם במחקר וגם בפרזנטציה. ההרצאה שלה היתה מאוד מורכבת אבל היא בנתה יצוג ויזואלי שמאוד עזר לעקוב אחריה ולהבין את המושגים שהיא דיברה עליהם, את שאלת המחקר שלה, התוצאות ומשמעותן. זה מדהים להנחות אנשים כל כך מוכשרים. היו 26 הרצאות סטודנטים וחלק מהן היו מצויינות והיו רק שני זוכים, היא וסטודנט אחר. זה ממש משמח. 

ישנתי במלון חמוד ממש מתחת לדירה של הגדולה. 

 הסיפריה הלאומית עברה מגבעת רם לבית חדש שנראה מאוד יפה מבחוץ, אבל היה לי עצוב לראות את בניין הסיפריה הלאומית הנטוש בקמפוס. הסיפריה היתה כמעט כפי שזכרתי אותה והביניינים השונים בגבעת רם. כמה אהבתי את הקמפוס הזה. קמפוס הילדות המדעית שלי. אם כי לא הרגשתי מדענית אז. למדתי מדעי המחשב ופיסיקה והייתי סטודנטית לגמרי. לא הכרתי ולא הבנתי את עולם המדע. אפילו לא הבנתי מה אלו כל הג'ורנלים בקומות העליונות של הסיפריה. לא ידעתי מה זה מאמר. רק בתואר שני, כשהוצאתי שלושה התחלתי להבין מה זה. :-) 

תמיד כשאני בגבעת רם אני קצת מתגעגעת, שואלת את עצמי איך היה מרגיש אם המעבדה שלי היתה כאן. אני חושבת שלכל אחד יש תוכנית ב' איפה שהוא, לרגעים בהם הוא קצת עייף מתוכנית א'. כשדיברתי עם ראש החוג שלנו לשעבר שגם היא היתה בכנס היא אמרה לי שהיו לה כמה שנים קשות עם גרנטים והיא אמרה לבעלה שאם היא לא תקבל את הגרנטים היא תפרוש ותחזור לתעשיה, שהיא הבית הקודם שלה. אבל אז היא קיבלה את שני הגרנטים שהגישה ותוכנית ב' ירדה מהפרק. מסלול החיים באקדמיה מאוד מוזר. בחלק הראשון שלו מאוד מומלץ לעבור ממקום למקום. רצוי לעשות כל תואר במוסד אחר כדי להכיר אנשים אחרים ושיכירו אותך. יש המון חוסר וודאות עד לקבלת קביעות בתור חוקר. במיוחד בשלב שבין הפוסט-דוק לקבלת משרה באקדמיה. מרגע שמקבלים קביעות, יש בטחון תעסוקתי חזק, אבל יכולת הניידות יורדת כמעט לאפס. 

חברה שלי עברה עכשיו ממקום למקום בארה"ב וכתבה לי כמה זה נדיר ולא מובן מאליו. היא פחות או יותר ידעה מהרגע הראשון שבו הגיעה אל האוניברסיטה שלה, שהיא לא אוהבת את המקום. חוקר אחר עשה לה את המוות, והיו לה שנים לא פשוטות. היא היתה ראש מחלקה ותיכננה להסתגר במעבדה שלה ולהתעלם מהמחלקה לאחר מכן. היא חיפשה מקום אחר ולא הצליחה לעבור 18 שנים, עד שקיבלה משרה של ראש מכון במקום הרבה יותר מואר, תרתי משמע, והיא נשמעת מאושרת!

אני בסך הכל אוהבת את החוג ואת האוניברסיטה. זה מרגיש לי כמו בית. אני לא מרגישה שבישראל יש הבדל עצום בין מוסדות שונים. אפשר להצליח בכל אוניברסיטה וזה מאוד תלוי בחוקר עצמו. רשות המחקר שלנו נהדרת ובית הספר לתלמידי חוץ מצויין ומאוד עוזר עם הסטודנטים הזרים. גם הרשות ללימודים מתקדמים טובה ומאוד מקדמת את הסטודנטים. כך שאין לי סיבה אמיתית לעזוב, פרט לחוסר שקט. אני רוצה לזכור את זה גם בימים שאני עייפה מהמאמץ ותוכנית ב' קורצת לי. 

אפילו הגרנט מאוד התקדם ואני יודעת על מה הוא עכשיו ומאוד אוהבת אותו. עוד לא סיימתי את הדרפט הראשון, אבל אני בפירוט הניסויים של המטרה השניה מתוך שלוש, כך שאני חושבת שאצליח לסיים בזמן. בבית אני הרבה יותר ממוקדת מאשר במעבדה, כך שבאיזה שהוא מקום אני מאוד שמחה על זה שיש סיבות ממש טובות להשאר בבית עכשיו, למשל - שהאוניברסיטה מבקשת מאיתנו לעבוד מהבית! :-) 

אתמול התקשר במאי אנימציה ישראלי מצליח לגדולה והציע לה להיות אסיסטנטית בפרוייקט החדש שלו. זה ריגש אותי כמו כשהמאמר שלנו התקבל לעיתון מעולה. מאז שסיימה את בצלאל היא מקבלת הצעות עבודה בלי לחפש. כל מי שעבד איתה או מכיר אותה רוצה לעבוד איתה שוב. אבל היא בספקות וחוסר וודאות לגבי היכולת שלה להגשים את החלום שלה וליצור סרטי אנימציה בישראל. היא אמרה לי שמה שהיתה רוצה עכשיו הוא משרה בה תהיה חלק מצוות ההפקה של סרט אנימציה ותלמד איך עושים את זה. במקביל, מורה שלה מבצלאל שלחה עבודות שלה ושל סטודנטים אחרים לבמאי והוא התלהב מהסרטים שלה והזמין אותה לעשות בדיוק מה שהיא ביקשה לעשות. זה מדהים אותי ומשמח אותי לראות שמה שאני חושבת עליה ועל הכשרון שלה כנראה, נכון. זה לא wishful thinking - היא יוצאת דופן באמת. הלוואי ותהיה מאושרת ותצליח מקצועית ואישית. :-)

שבוע טוב שיהיה!