מדי פעם לגדולה יש תקופות בהן היא לא בטוחה מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה. מסתבר שגם לאנשים עם כשרון מובהק יש ספקות. אתמול שמעתי את אהוד בנאי מדבר על שיר חדש שלו - איש הצל. הוא מדבר על החלק בעצמו שנשאר קרוע ושבור, בעוד הוא מתפרסם ומצליח.
אנחנו תמיד נושאים איתנו את החלקים האלו, השבורים והשרוטים. הפעמים שלא היינו מה שרצינו להיות. שלא הצלחנו, שלא אהבו אותנו. הרגעים של הספקות בהם איש הצל שבנו שמשתקף לעומתנו. יש גישות טיפוליות שמזכירות לנו שאנחנו כבר לא איש הצל, כבר לא שבורים, כבר יכולים. כששמעתי את אהוד בנאי חשבתי שאולי חשוב לשמור את הזכרונות האלו כמות שהם, בלי לתקן את השברים. אולי זה בסדר, אולי זה נכון, להרגיש את הספקות, את חוסר המסוגלות, חוסר הרצון, החוסר. אולי מהסדקים יכנס או יצא אור שיאפשר לנו לחיות יותר נכון לעצמנו.
אתמול שמעתי שיר חדש של לינקן פארק. הסולן האגדי שלהם התאבד ב-2017 ומאז הם לא ממש יצרו ביחד. עכשיו הם צרפו זמרת שנשמעת כמו הגירסה הנשית של הסולן (לטובה) והוציאו שיר חדש בשם "The emptiness machine". שורה ממנו משכה את תשומת הלב שלי:
Gave up who I am for what you wanted me to be
חשבתי שזה אחד הדברים שיכולים לקרות בזוגיות וצריך שניים כדי לאפשר לזה לקרות. אחד שרוצה שהשני ישתנה בשבילו והשני שמוכן להשתנות, וכמובן זה יכול להיות דו כיווני. וזה באמת מוביל לריקנות, לא רק בזוגיות, בכלל, כשאנחנו מוותרים על מי שאנחנו כדי לרצות אנשים אחרים, או כדי להשיג משהו שאנחנו רוצים להשיג, כמו הצלחה, כסף, הכרה.
זוגיות חזקה וטובה עוזרת לנו להיות הכי עצמנו שאנחנו יכולים. כשכל אחד מבני הזוג נותן מקום ומעודד את השני לצמוח ולגדול. לדעת, שלא משנה מה יקרה, גם אם נכשל, נמשיך להיות אהובים. אין משחרר מזה. אם אנחנו לא יכולים לתת את זה לעצמנו, כשבן זוג נותן את הבטחון הזה, זה עוזר לנו להיות אמיצים. ממיע ממש טוב בזה, אני מאוד משתפרת בזה.
השבוע הזה לא הרגיש כמו שבדרך כלל חזרה לעבודה מרגישה. הוא היה יותר קשה ממה שבדרך כלל אני מרגישה כשאני חוזרת. אני מנסה להבין למה. אני מודאגת מכך שלא קיבלנו גרנט השנה. אני רוצה להבין לאן אנחנו ממשיכים מכאן ולכתוב גרנט משכנע שיבטא את זה. זה מדאיג אותי. בפגישת מזדרון חברת חוג שאלה אותי אם אני מתכוונת להאריך את כהונת ראש החוג שלי לעוד שנתיים או אבקש החלפה בתום הקדנציה. היא דיברה על המחיר ששילמה ראש החוג הקודמת במחקר במעבדה ושנראה שאצלי אין פגיעה כזאת.
אני חושבת שבשנתיים האחרונות, מאז שקיבלתי את משרת ראש החוג, למדתי המון והרחבתי את האופקים שלי וזה דווקא תרם למעבדה שלי. תופעת לוואי היתה שהיה לי פחות זמן לנהל אותם ולכתוב במקומם והם הפכו ליותר עצמאיים. זה אילץ אותי לפגוש אותם במרווחים קבועים ובהתמדה, ולשנות את סיגנון ההנחייה שלי, ולדעתי זה עשה מאוד טוב למעבדה. אני חושבת שאני ראש חוג טובה, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה להמשיך בתפקיד הזה. לא אם אני רוצה להתמקד במחקר שלי יותר.
לחוג שלי יש קושי בגיוס סטודנטים. אני גייסתי שלושה סטודנטים לשנה הבאה, ועכשיו מתחילים להגיע עוד, טיפין טיפין. בישיבה שהיתה לי השבוע עם דיקן הוראה עלה הנושא של הקנית מיומניות לסטודנטים שיעזרו להם להשתלב בשוק העבודה בצורה המעודפת עליהם בסוף התואר. פעם לאוניברסיטאות היה ידע לתת לסטודנטים, ידע שהיה להם קשה להשיג אותו בצורה מרוכזת מחוץ לאוניברסיטה. עכשיו הידע נגיש לכולם וצעירים מחפשים קורסי הכשרה שיתנו להם כלים שיעשו אותם אטרקטיביים למקומות עבודה. יש משהו בגישה שלנו שצריך להשתנות להוראה. ממיע מדבר על זה שנים בהקשר של חטיבת הביניים ועכשיו התיכון. והנה זה הגיע אלי לאוניברסיטה. המעבדה שלי נותנת המון כלים לסטודנטים שעוברים דרכה. הם לומדים לשאול שאלה, לתכנן ניסויים, לבצע ניסויים, לנתח אותם, לכתוב ולהציג אותם. הם יוצאים אחרים מהמעבדה שלי. לכן אני חושבת שהפכתי לאטרקטיבית כמעבדה. יש קורס אחד בו אני מלמדת סטודנטים איך להעביר הרצאה ואני חושבת שהוא קורס משנה חיים. הייתי שמחה לפתוח עוד קורס, על מחקר וכתיבה מדעית. אבל זה יקרה אחרי שאפסיק להיות ראש חוג.
אני חושבת שלהעביר את כהונת ראש החוג הלאה בשנה הבאה הוא רעיון טוב, בשבילי ובשביל החוג. משהו בשיחת המזדרון גרם לי להבין שזאת בחירה אפשרית וטובה לא פחות מלהמשיך את הכהונה שלי. יום אחד אולי אקח תפקיד מנהלי אחר. אבל כרגע, מרגיש לי יותר נכון לחזור לפוקוס במדע והוראה. זה לא לחזור אחורה, זה להתקדם קדימה ולהתקרב חזרה למי שאני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה