לפני שאני מתחילה.

 חזרתי. ביום האחרון שלי בבוסטון, בחדר המושלם הזה:

יצאתי מהמקלחת כדי להביא ספוג והחלקתי ומשהו רע קרה לכף הרגל שלי. שמתי המון קרח על הרגל ודידיתי לאוטובוס לשדה התעופה. שם פגשתי חוקר ישראלי מקסים וסטודנטית שלו שהיו איתי בכנס וליוו אותי בחסד וברחמים עד למטוס. למטוס העלו אותי על כסא גלגלים כי ממש קרטעתי. חששתי מאוד מהטיסה, אבל דייל נחמד הביא לי שקית עם המון קרח, והקרח והאדוויל הקהו לגמרי את הכאבים ברגל, אבל הצד כאב לי נורא. ממיע פיספס את ההודעות על נכותי הזמנית, אבל הגדולה היקרה שלי חיכתה לי בלוד וביחד צלחנו את הדרך אל לב המפרץ, שם חיכה לי ממיע ומיד נסענו למוקד חירום שם קבע הרופא כי יש לי שבר בבוהן ושם לי גבס חלקי. 

אני בכלל לא בטוחה שהוא צדק, אבל הגבס עזר בימים הראשונים. הרדיאולוג כתב שאין שבר והבוהן לא כואב לי, אבל עורף כף הרגל כואב לי מאוד ואני חושדת שזה בגלל העומס של הרצועות התומכות בגבס. היום נשברתי והסרתי את הגבס, ואכן כואב לי בעורף הרגל. וגם אדום. אני מנסה לעשות תרגילים ברגל. נקווה לטוב. הביקורת בחמישי.

ועכשיו אחרי שסיפרתי על תחלואי אגיד כי יצאתי לחופש מסויים עד סוף החודש. התכוונתי לצאת אליו בכל מקרה, ולטייל ולעשות דברים. אבל לא תכננתי כלום, ואולי דווקא טוב שלא, כי אני לא ממש יכולה לצעוד מרחקים עכשיו, אם או בלי הגבס. 

הכנס היה במקום יפיפה, זה היה הנוף מהכניסה לביניין המעונות בו גרנו:

אגם ירקרק וקרפדות בו רבות. והכל ירוק למשעי וויז עובד:

כמו שהיה כאן כשחשבנו שאנחנו מדינה ככל המדינות. כל כך מוזרה המציאות האחרת הזאת שלנו. ישבנו בכנס עם חברנו משאר מדינות העולם והיינו איתם במדע, כאילו אין YNET. זה מופלא איך לרגעים הצלחנו לגמרי לשכוח את הטילים של אירן ושל החיזבאללה. אבל מופלא גם שהיינו ביחד, וסיפרנו אחד לשני בעיברית חדשות על הבית, חלקנו חרדה. הרגשתי חברות ותמיכה הדדית מכל החוקרים הישראלים, יותר מבעבר. מחיצות נשברו ואנחנו יותר רואים את מה שמחבר ממה שמפריד, בתוך הקושי והיאוש. היה בזה משהו מאוד חזק ומעודד. גם החוקרים מהארצות האחרות חיבקו אותנו וחיזקו אותנו, כנגד כל החששות המוקדמים שלי.

זה היה כנס נהדר בשבילי. מהטובים שהייתי בהם לאחרונה. הקבלה של העבודה שלנו היתה יוצאת דופן מבחינתי. כולם רצו לדבר איתי אחרי ההרצאה שלי, לאורך כל הכנס. זה היה די מדהים. כל מי שהתיישבתי לידו באופן רנדומלי אמר לי שהוא אהב את ההרצאה ורוצה לדבר איתי על העבודה שלו או שלי. אני חושבת שהנושא שאנחנו חוקרים אותו נוגע לכולם וקשור לכולם ואנחנו חוקרים אותו בזמן שהרבה אחרים מבינים שהמנגנון שאנחנו חוקרים קשור אליהם. גם חיברתי המון ממצאים למודל מערכתי, דבר שיש אנשים שאהבו מאוד ויש אנשים שביקרו, אבל מה שבטוח - גרמתי להם לחשוב ולהתעניין וזאת היתה חוויה מופלאה.

ביומיים האחרונים בבוסטון טיילתי ארוכות ונהניתי מאוד:

למרות הנפילה והכאבים, חזרתי מאושרת לארץ והיה לי כיף לחזור הביתה.

היה לי ממש כיף עם ממיע והילדים, ועכשיו אני רוצה באמת לקחת פסק זמן מהעבודה. לא הצלחתי היום, כי הצטברו לי שאריות של עבודה שרציתי לנקות. אבל ניקיתי ועכשיו אני יכולה לעשות דברים, מעוטי הליכה. גם הג'ט לג לא היה קשה, באף צד. מחר ניסע לתערוכת הגמר של הגדולה. 

לא סיפרתי לכם, אבל לפני שטסתי נסעתי עם ממיע לביקורות של פרוייקט הגמר שלה. היא עשתה סרט מדהים. מי שמכיר אותי ורוצה לינק - תכתבו לי לוואטספ או למייל. היא לא רוצה להפיץ באינטרנט כי מתכוונת לשלוח לפסטיבלים, אבל אני יכולה לשלוח לינק לשימוש עצמי. אני לא רוצה לספר את הסיפור של הסרט שלה, כי זה סרט שצריך לראות ולא לשמוע עליו. המורים שלה אמרו דברים שגרמו לי ולה לדמוע. הם אמרו שמאוד קשה לעשות סרט מצחיק על דיכאון, שמעביר בדיוק את הרגעים בהם אפילו להורים שלנו, או להורים שהטמענו בתוכנו, אין תשובה ואין הסבר. ואין בעצם סיבה להמשיך הלאה, ובכל זאת ממשיכים. הסרט הרבה יותר טוב מהמילים האלו, אבל הן מעבירות משהו ממה שהיא הצליחה להעביר בעיני. היא כמובן לא עד הסוף מאמינה לכל מה שאומרים לה ורואה את הפגמים, אבל אני רואה את הכשרון הנדיר שלה. היא הראתה לנו עוד כמה סרטי גמר של חברים שלה ואני מאוד ממליצה ללכת לתערוכת הבוגרים בבצלאל. הם גורמים לי להאמין מחדש בסרטים הצעירים המוכשרים האלו. המחלקה לאנימציה. אני בטוחה שיש עוד מחלקות מעולות, אבל על זאת אני יכולה להעיד. 

לילדים שלי יש חברים חמודים. הקטן מביא כל כמה ימים שלושה או ארבע חברים לישון. שניים קבועים והשאר משתנים. הגדול מפתיע אותנו בשמונה חברים שמתייצבים בסלון שלנו מדי פעם למפגש. וגם לבנות יש חברי נפש שמצאו בצבא (הקטנה) ובבצלאל (הגדולה.). הקיץ הזה כבר לא ניסע לחול. לא התארגנו לזה והמחירים והבלאגן לא מאפשרים. אבל כן שיפצנו את הסלון, כמו שאבא של אורלי מתאר בסרט של ירדן. אנחנו מחכים לריהוט שיגיע. 

אני מקווה שהמדינה שלנו תחשב מסלול מחדש ותתקדם לכיוון עיסקה וסוף מלחמה, כי כמה אפשר.