כתבתי את הכותרת ב-2 לאוגוסט כשחשבתי בבהלה על המתקפה המתקרבת וזה שבזמן הזה אני צריכה לטוס לארה"ב לכנס, ומי יודע אם בכלל זה יקרה.
ואז טסתי, הרציתי, קיבלתי פידבק מתלהב וביקורת לא פשוטה, עמדתי בשניהם בגבורה ואני מרגישה שהפכתי למודל לחיקוי בזכות זה. כולם מחייכים אלי ורוצים לדבר איתי וזה נחמד מאוד וקצת מבלבל.
למדתי המון. אני עדיין לומדת, אבל כנסים זה דבר מאוד מעייף. הסשן הבא מתחיל עוד עשר דקות ופתאום מצאתי את עצמי כותבת כאן.
למרות הביקורת שקיבלתי מאדם אחד שאני מאוד מכבדת ולמרות שההרצאה שלי עמוסה בצורה מטורפת - אני מתה על ההרצאה שלי ועל מה שהיא מתארת. על חקר המנגנונים והניסיון ליצור תמונה גדולה של תהליך על כל חלקיו. אני רואה שאנשים ממש התלהבו ממה שהראיתי וכמו שאמרתי בסוף: נסו את זה בבית עם הביומינרל האהוב עליכם! אנשים ממש רוצים לבדוק את מה שאמרתי אצלם. זה מאוד משמח.
קוליגה שאני אוהבת ירדה עלי בצחוק על זה שכל סטודנט שלי עושה חלבון אחד וזה מתיש לקרוא את העבודות שלהם. היא גם סיפרה איך היא תיקנה את חוסר הדיוק שלי בנושאים שקשורים לביומינרליזציה, וזה לא היה נעים במיוחד. אני צריכה לדבר איתה על זה. זה מרגיש כמו ניסיון הקטנה מיותר.
מוזר מדע. המלחמות הקטנות והנצחונות הקטנים. אנשים הם תמיד אנשים.
אני הולכת לשמוע הרצאות עכשיו. בסך הכל טוב. רק שנשאר בחיים ונעבור את המתקפה בשלום, אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה