איזה שבוע, שבועיים, שלושה.

9.3.2024

איזה שבוע, איזה שבוע עבר עלי, כמעט יותר מדי, פתחי לי את הדלת...

זה היה שבוע ששרדתי בקושי, ניצחתי, אבל חטפתי וירוס שהדביק אותי למיטה למשך יום שלם, דבר שכמעט ולא קורה לי. 

חטפתי פגיעה ישירה מ

17.3.2024

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב-9 למרץ, יום שבת, אחרי שבוע מאתגר במיוחד. עצרתי מלכתוב כי מי שפגעה היא קוליגה, והיא לא התכוונה לפגוע, היא פעלה מתוך כאב שהיא הרגישה מלהסתכל עלינו מחו"ל, ובמיוחד על מה שאנחנו עושים בעזה. זה כאב כי, מה לעשות, אני מכאן וכואב לי יותר על החיים והמוות בצד שלנו.

זה הסתדר בסוף, אבל היה כואב מאוד.

בנוסף לאתגר, באותו שבוע היה הכינוס החוגי השנתי שלנו שבתור ראש החוג אני יחסית מארגנת. יחסית, כי בחוג המדהים שלי אני אף פעם לא עושה שום דבר לבד, יש לי אנשים מדהימים שעוזרים לי ונראה לי שמלאכתי נעשית בידי אחרים. אבל, היה אירוע ממש מקסים. 

המקום בו נערך הכינוס המגניב של החוג שלי

18.3.2024

והנה עבר עוד יום ואני עם הפוסט הזה שלא משתחרר. הגדול השתחרר לפני שבועיים ועכשיו הוא בבית מסיים את התואר הראשון בפתוחה והייתי רוצה שימצא עבודת סטודנט בתכנות או פיתוח כדי שתהיה לו מסגרת. 

הצעירה שלנו סיימה טירונות כיפת ברזל ועכשיו שובצה ביחידה וצועדת את צעדיה הראשונים שם. 

הגדולה עובדת על סרט הגמר שלה.

ואני מתרגשת איתם.

 איבדתי קצת את ההתלהבות וההתרגשות שלי. 

היום אני יושבת בסיפריה עם הגדולה שעובדת על הסרט שלה. אני אוהבת להיות כאן וזה עוד יותר כיף להיות כאן איתה. יש כאן תחושה של חופש בחירה ושמחת נעורים. לא יודעת למה יש כאן כל כך הרבה סטודנטים בחופשת הסמסטר, אבל זה ממש לא מפריע, לי להיפך, זה מזכיר לי איך זה להיות צעיר כשהכל פתוח ואפשרי. 

21.3.2024

נגמר השבוע. קראתי מאמר שמדען מאוד מצליח כתב על היצירתיות שאבדה לו וחזרה אליו. הוא כותב על הדוקטורט שלו וכמה המדע העסיק אותו והלהיב אותו. ואיך המשרה והמחוייבויות שלו הפחיתו את היצירתיות שלו ואיך הוא הפך למעודד יצירתיות אצל הסטודנטים שלו - שזה בדיוק מה שאני חווה. ואז הוא האט את הקצב, ממש עשה הפסקה לכמה חודשים ופתאום באה אליו הארה בחדר כושר כשהסתכל על הגשם בחוץ. הוא ממליץ לקחת זמן ולחשוב לעומק על דברים - משהו שממש חסר לי. 

היום סטודנט שלי הראה לי משהו ממש מדליק שלא הייתי מודעת לו שממש משנה את המשמעות של המאמר שלו. 

22.3.2024

והדבר המדליק הזה נשאר איתי היום כשיצאתי לרוץ, אחרי כמה חודשים בהם רק הלכתי. וחשבתי עליו כשרצתי והבנתי שהוא הופך את העבודה המאוד יפה שהוא עשה לבעלת השלכות עמוקות על האבולוציה של יצירת שלדים בבעלי חיים ולקשר למחלות בהן ריקמה מסתיידת - כשתאי שריר מתחילים להפריש סידן בכמויות שגורמת לו להתגבש ולהקשות את הריקמה ולהפוך אותה לסוג של עצם. במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל הזמן חיפשתי אור בדברים שלנו ואולי הוא היה שם כל הזמן, פשוט לא היה לי זמן להסתכל עליו. מזל שהסטודנט העמיק בזה. :-)

מסלול הריצה שלי בו הבנתי כמה הרעיון הזה מדליק.

אני עוד לא בטוחה שזה נכון, אני צריכה לקרוא הרבה כדי להיות בטוחה, אבל אני מרגישה שיש לי סיבה ממש טובה לקרוא עכשיו. מבינה למה קצת איבדתי את ההתלהבות מקודם: לא הרגשתי שאנחנו מגלים משהו חדש ממש אלא שהגילויים שלנו באיזה שהוא מקום צפויים, ולא ידעתי איך לצאת מכאן לגילוי משמעותי. 

יש לי תחושה טובה בקשר לכיוון הזה כי ממיע אמר לי ממזמן שזה כיוון ממש מעניין ומעורר מחשבה. :-)

יאללה, זמן לשחרר את הפוסט הזה. סוף שבוע נעים!