במדור השרביט החם מוטי מבקש מאיתנו לחזור 10 שנים אחורה, לתאר את החיים שלנו אז, והאם היינו שמחים אז, לשמוע על החיים שלנו היום. אהבתי! וגם רציתי לכתוב פוסט ולא היה לי על מה, אז Win-win!
לפני 10 שנים, פברואר 2014, הגדולה היתה בת 13 ולמדה בבית הספר לאומניות ברעות, הבינוניים היו בני 11 ו-9, ושניהם למדו בבית הספר היסודי בישוב, והקטן היה קטנטן - בן שנה וקצת. עדיין התגעגענו מאוד לאמריקה, ממנה חזרנו שנתיים לפני. המעבדה שלי כבר נפתחה והיתה לי סטודנטית ראשונה ומנהלת המעבדה המדהימה שלי כבר היתה איתי. הבלוג הזה עדיין לא נפתח, הייתי אז בישראבלוג. וזה מה שכתבתי לעצמי ביומן: "אני מרגישה חוסר בטחון תהומי, זה הקושי הכי גדול. חוסר בטחון מקפיא בכל דבר שאני עושה. לא בטוחה שהכיוון שאני מובילה אותנו אליו נכון ויפרוץ דרך. רוצה לפרוץ דרך."
זה היה כל כך קשה! עכשיו החיים שלי נראים לי דבש! (להוציא המלחמה, שהיא הרבה יותר קשה לאומית ממה שאי פעם דימיינתי.). הייתי לפני נסיעה לכנס הקיפודים בו חברה שלי שכבר לא חברה שלי, אמרה לי שההרצאה שלי נראתה חלשה. לפני המאמר הראשון שהתפרסם מהמעבדה שלנו, לפני הגילוי הגדול של המעבדה, לפני הנסיעה לג'נליה לפני כל כך הרבה דברים מדהימים שקרו בעשר השנים האחרונות. איזה עשר שנים אלו היו!
זה היה כל כך קשה, ההתחלה השניה שלנו בארץ. פתיחת המעבדה, גיוס הסטודנטים, גיבוש הזהות המדעית, ההוראה. גם עם ממיע, כמה שאהבתי אותו תמיד, כי אהבה אף פעם לא חסרה ביננו, הבנתי אותו ואת עצמי ביחס אליו הרבה פחות. הילדים גדלו כל כך יפה ואני כל כך גאה בהם. הגדולה הזכירה לי שלפני 10 שנים היא זכתה במקום הראשון בתחרות הקומיקס הארצית לילדים ונכנסה לתחרות הקומיקס לבוגרים. הספר שלנו לא נולד עדיין. לא נסעתי עדיין לכל הכנסים המדהימים שנסעתי אליהם, כולל הכנס האחרון בקרואטיה אליו ממיע הצטרף אלי ולא נסענו אז לרודוס עם כל המשפחה. ממיע עוד עבד באוניברסיטה וסבל מזה, לפני שעבר להוראה. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל אבא שלי כבר נפטר. החתול מיטנס שלנו עדיין היה בחיים, אבל עוד לא הכרנו את פבלו וסנוו-פי. מיטנס היה חמוד מאוד.
מאז פירסמנו 17 מאמרים וה-18 עומד להתפרסם ממש כעת חיה ואני צופה כמה מאמרים ממש יפים בתקופה הקרובה.
לפני חמש שנים, פברואר 2019. פירסמנו כבר שבעה מאמרים, אבל המאמר הגדול והמשמעותי שלנו עדיין לא התקבל. כבר היו לי סטודנטים טובים שאהבתי, כיוון מעניין. הילדים קצת גדלו - 18 וחצי, היתה בצבא, הספר שלנו כבר קרם עור וגידים וחתמנו חוזה עם עם עובד. הגדול היה כבר בארכימדס, הקטנה היתה בחטיבה ולא היה לה מדהים, הקטן היה בן שש, ועדיין לא עלה לכיתה א'. כבר ידענו שלאמא שלי יש סרטן. כבר הייתי בג'נליה, כבר התעלפו מההרצאה שלי בכנסים של הביומינרליזציה, עבר עברתי את אילת וההתרגשות מלהגיש לנייצר ולהדחות. ממיע כבר היה מורה, אבל היה לו הרבה יותר קשה מעכשיו. מיטנס כבר מת ופאבלו וסנוופי הגיעו אלינו. במאי המאמר הגדול התקבל וכתבתי את הדברים הבאים:
"תמיד יש דברים שאני יכולה להסתכל ולראות שאנשים השיגו לפני ויותר ממני. בדרך כלל זה מדכדך אותי, אבל עכשיו לא. הכאב והחשש שהרגשתי בשנתיים האחרונות נעלם. היה מעלי ענן של חוסר וודאות, והוא איננו עוד. אנחנו מטפסים מחדש על הרים חדשים אבל התיק שלי קל ואני לוקחת איתי רק מה שנחוץ לי. השק העצום של הספקות התפרק בהר ההוא ואני מקווה שהספקות האבודים ישארו באיבוד."
הספקות כמובן חזרו וחוזרים, אבל הרבה פחות מפחידים ממה שהיו. אני יותר שמחה, רגועה, שלמה עם עצמי ובטוב רוב הזמן. גם לא מפריעים לי הדברים האחרים שאני עושה במסגרת התפקיד, נהפוך הוא - הם משמחים אותי. אולי זה כי הסמסטר הזה אני לא מלמדת, אולי כי המלחמה נתנה לי פרופורציה ואולי כי עם הגיל והזמן אני שמחה שאני יכולה לתרום בצורה יותר רחבה מאשר פעם לצעירים ולדור הבא.
לפני שנה, פברואר 2023. שכחנו את יום ההולדת של ממיע עד שהוא הזכיר לנו. זה היה עצוב. הלכנו למסעדה בערב וצחקנו הרבה, אבל זה גרם לי להבין שמשהו דורש שינוי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאנחנו לא מוציאים את הרך והאוהב אחד מהשני, שיש ביננו הרבה קוצים. הייתי כבר ראש חוג, והכינוס החוגי הראשון שלי כראש חוג היה מאחורי, בהצלחה רבה. הייתי בכנס נהדר באילת בו הוזמנתי להרצות ומאוד נהניתי - לא להאמין שחלפה שנה מאז. השותפה של הגדולה כבר התהפכה עליה והיה לה מאוד קשה. היא יצרה את הסרט המדהים שלה אז. הגדול היה בצבא. הקטנה בי"ב ובעיצומו של הרסיטל, והקטן היה בד'. המעבדה כבר היתה המקום השמח שהיא גם היום. עוד לא קנינו את המכונית החשמלית שלנו. עוד לא נסעתי לכנס בקרואטיה ועדיין לא טסנו לרודוס ביחד. אבל גם עוד לא היה את ה-7 באוקטובר.
קצב השינויים קצת פוחת, אבל עדיין קורים דברים מרגשים וחדשים בחיים שלנו, ודברים חסרי תקדים שאני מקווה שלא יחזרו לעולם, כמו ה-7 באוקטובר. אני מקווה ללמוד להגיב יותר נכון לממיע, לנשום עמוק לפני שאני מתגוננת בתוקפנות. לנשום עמוק בכלל. להתקרב עוד, לחיות בריא, נכון ומחובר לעצמי. לשמוח ולהעריך את הדברים הקטנים כמו ביקור של אחותו של ממיע וביקור של אחותי ששניהם קרו אתמול, או את החופש לחיות, לנשום ולהיות עם היקרים לי. מקווה שאני וכל מי שאני אוהבת נממש את עצמנו ונהיה גאים ושלמים. ושכולם יחזרו הביתה בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה