מתי אלמד לבחור נכון?
להאמין, לראות שטובבלי להביט שוב לאחורלבחור נכוןזה השיר של אמיר דדון שממיע הכי אוהב. עכשיו אני מבינה למה. הוא שיר מאוד יפה ומתחבר מאוד למה שאני מרגישה ושואלת את עצמי עכשיו.
אני בסוג של שבתון הסמסטר, יצא שכל הקורסים שלי נדחסו לסמסטר ב' שיהיה מאוד עמוס, אבל סמסטר א' נקי לגמרי וזה מדהים. פעם ראשונה מאז שהגעתי לכאן לפני 12 שנים. לא לקחתי שבתון אף פעם וגם לא פטמה. לא בער בעצמותי ואז הילדים התגייסו ותמיד קרו דברים.
פתאום יש לי זמן לעצור, לנשום, לחשוב. נזכרתי בספר - לאכול, להתפלל, לאהוב, בו הגיבורה עוזבת את החיים שלה כדי לצאת למסע של שנה בו היא אוכלת באיטליה, לומדת להתחבר לעצמה בהודו ומתאהבת באינדונזיה. זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע לזה כרגע. שני החלקים האהובים בספר הזה היו לאכול ולהתאהב, ומהם יש לי בשפע, בשלווה פנימית אני פחות חזקה.
מה אני רואה כשאני מסתכלת עלי ועל החיים שלי?
שיש לי הכל, חוץ משלווה פנימית. כל מה שרציתי ויותר מזה. המשפחה שרציתי, איש שאוהב אותי למרות הכל (ויש הרבה בכל הזה), ילדים שאני אוהבת עד עמקי נשמתי וגאה בהם עד השמיים, עבודה שאני אוהבת שמאתגרת אותי ואני מצליחה לתרום בה לאחרים. בית שאני מאוד אוהבת לחזור אליו. אבל חוסר השלווה הפנימית, אוכלת בכל.
עדי כתבה משהו כל כך יפה על אושר, שכתבתי כאן בצד: "אני מכירה אנשים שרדפו אחרי הישגים מקצועיים או אישיים ואז גילו שההצלחה שלהם לא הפכה אותם למאושרים בטווח הארוך, אבל אם הם היו משקיעים יותר במשפחה והחברים שלהם זה היה הופך אותם למאושרים יותר. כך שאני חושבת שלטווח הארוך – לדעת להעריך את הדברים הקטנים שיש לנו בחיים היא דרך טובה למצוא אושר, ואולי המטרה שלנו בחיים היא ללמוד להעריך את הדברים הקטנים האלו."
הדבר שאני הכי רוצה לתקן בחיים שלי הוא היחס שלי לממיע. אני רוצה לתת לו ולי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לנו אם הייתי מקבלת אותו כמות שהוא ואת הדרך שלו לאהוב אותי. אם הייתי מסוגלת לא לפחד כל הזמן שיעזוב אותי למרות שהוא תמיד נשאר, אם הייתי משחררת את הפחד הזה, שלא קשור אליו אלא בא ממני. 26 שנים ביחד ואני עדיין מפחדת. עדיין שומעת כל דבר שהוא אומר לאור מה זה אומר על האהבה שלו אלי. כשאני קוראת את זה, ומתביישת, אני חושבת שזאת מתנה שאני רוצה לתת לעצמי - לתת לעצמי את החיים הטובים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי מקבלת את עצמי ואת היקר לי מכל, כמו שאנחנו. אם כמו בשיר, הייתי מאמינה ורואה שטוב. לראות את היש, ולא להשאב לחלל הפנימי שיש בי ולא למשוך אותו אחרי.
אמן.
(אני אוכלת המון ירקות וסיבים והולכת יותר, וירדתי שלושה ק"ג מאז השיא השלילי ביותר שלי. מקווה להמשיך בכיוון הזה. עוד שישה ק"ג יהיה נהדר.).
זה היה כזה שיא דרמטי ששכחתי לדבר על החלק המקצועי שרציתי לדבר עליו. אז אחרי שפירסמתי את הפוסט אמשיך ואומר: משהו אצלי השתנה ואני לא יודעת לאן ללכת עם זה. אני לא האדם שהייתי. זה טוב אבל זה גם לא פשוט. אני כמו חלזון שגדל על הבית שלו ועכשיו צריך לחפש בית חדש. (אני חושבת שהם מצליחים להגדיל את הקונכיות שלהם בעצם. הביולוגיה הימית שלי לא מגיעה לחלקים האלו של האוקינוס.). יש לי סטודנטים טובים שכותבים את המאמרים והעבודות שלהם בעצמם, אני רק מעירה והם מתקנים. אני לומדת מהם הרבה מאוד. הם מתקדמים בניסויים בעצמם, אני רק מכוונת אותם ומתקנת כשהם הולכים לאיבוד. ניהול החוג כבר לא מלחיץ אותי ואני חושבת שאני עושה את זה לא רע. אבל הנוח הזה קצת ריק. פעם הדרייב שלי מילא אותי. הייתי קמה עם מחשבות על המאמר בבוקר, חושבת על הדברים שאני רוצה לעשות כשאני הולכת או רצה והולכת לישון עם המאמר בערב. זה כבר לא קורה. אולי זה קשור למלחמה שתופסת לי הרבה מהמחשבות ומרוקנת את הרגש, אבל זה התחיל לפני המלחמה. אני יושבת עם הסטודנטים ונהנית כל כך לדבר איתם. לקרוא מאמרים שקשורים למחקר שלהם, לחשוב עליהם ביחד. ללמוד. אבל זה לא ממלא אותי. אולי כי זה יותר מדי דומה לדרכים שכבר הלכתי בהן. אולי כי אי אפשר להשאר רעבה כל החיים. בדיוק 20 שנים אני ביולוגית. 30 שנים מדענית, אם נספור גם את סוף התואר הראשון. זה הרבה זמן. אין לי תשובה לשאלות האלו אז פשוט אשאיר אותן כאן.
לא אמרתי שום דבר על החטופים ששוחררו ושמחו אותי מאוד. נקודת אור מזהירה בחושך. היום השדרנית בגלגלצ אמרה שהשחרור מילא אותה בשימחה שהיא שכחה שהיא יכולה להרגיש. כל כך נכון. היאוש הפך למין ציפוי בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו נושמים פחות טוב וכל חטוף שמשתחרר עוזר לנו לחזור לנשום. וכל חטוף וחייל שמת, שוברים את הלב. אולי זה משנה את הפוקוס ואולי הפוקוס פשוט התרחב. גם את זה אשאיר כאן לשהות בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה