כן, בוקר טוב. למרות כל הדברים הקשים שקורים עכשיו, בוקר טוב.
בזמן האחרון אני אוספת את רגעי החסד היומיומיים להזכיר לעצמי שעדיין טוב כאן. אני שמה לב ליופי שסובב אותי בתוך הקושי והמתח. אני מצלמת דברים יפים שאני רואה כדי לזכור לשים לב לחסד, לא רק כשאני בטיול בחו"ל, אלא בתוך השיגרה.
אני שומעת את החיילים שלנו, את הדור הצעיר והמעורר השראה שגידלנו כאן, וגאה בהם כל כך, לומדת מהם. אני שואלת את עצמי מאיפה הם לוקחים את הכח להלחם, לסכן את עצמם ולתת הכל למען המדינה. אני חושבת שזאת הידיעה שהתרומה שלהם משמעותית וחיונית להמשך החיים במדינה שלנו. הם יודעים שהם עושים למען כולנו וזה מחזק אותם.
המלחמה הזאת הכריחה אותי ללמוד את המציאות האיזורית שעד עכשיו הצלחתי להתחמק ממנה. השכנים שלנו לא מעמידים פנים שהם רוצים לסלק אותנו מפה, הם מאמינים שהם יכולים ושהם יצליחו לסלק אותנו מכאן. הם חושבים שאנחנו חלשים, חסרי אופי, מפונקים, לא מסוגלים להתמודד עם המציאות הקשה של המזרח התיכון עם הערכים ההומניים שלנו. הם חושבים שזאת רק שאלה של זמן וכסף עד שיצליחו לסלק את ישראל מהאיזור. לא אכפת להם מהפלשתינאים, אחרת הם היו עוזרים להם להקים מדינה בריאה ולא רשות טרור. הפלשתינאים הם הנשק שלהם לחסל אותנו בחסות האו"ם והסכמת העולם לחיסול עם, כשהעם יהודי.
השימוע בקונגרס בו שלושת נשיאות האוניברסיטאות המובילות, הרווארד, MIT ופן אמרו שהקריאה לטבח העם היהודי תלויה בקונטקטס בו היא נאמרת ולכן לא בהכרך נחשבת הטרדה או איום, משקף את הלך הרוחות בכל האוניברסיטאות האמריקאיות. גרוע מכך, יש הרבה סטודנטים שחושבים שהקריאה לטבח יהודים מוצדקת, כי אנחנו עושים כאן טבח עם. הם לא טורחים לחנך את עצמם וללמוד על המציאות בשטח. הם מאמינים לסלוגנים שהם שומעים בהפגנות המאורגנות על ידי השלוחות של אותם שכנים עשירים שלנו. זה טרנד מגניב, להלחם בישראלים הקולוניאליסטים, ביחד עם לוחמי החופש מהחמאס. הם לא מאמינים שהחברים החדשים שלהם הם רוצחים ואנסים. המערכון של ארץ נהדרת לצערי מתאר מציאות בצורה מדוייקת. וזה נורא.
אז איך אני עדיין אופטימית?
כי אנחנו בישראל ולא בארה"ב, ולא באירופה. ב-75 השנים האחרונות נרצחו הרבה פחות יהודים מ-75 השנים שקדמו להם. יהודים בכל העולם יודעים שהם יכולים לבוא לכאן, וזה נותן לחלק מהם כוח להלחם באנטישמיות, השאר מחכים שהיא תעבור. אולי הם צודקים, אבל אני לא חושבת שלהוריד את הראש ולצפות שיעבור זעם הוא אסטרטגיה נכונה לטווח הארוך. בגלל זה אני אופטימית, כי אנחנו נלחמים עכשיו כדי לשנות את המציאות שלנו. כדי שלא ירו טילים על עשרות ישוביים ואנחנו נחשוב שזאת שיגרה לגיטימית. כדי שלא נרדם בשמירה, כדי שהצבא לא יתעורר בוקר אחד מופתע וקפוא מול אלפי מחבלים שרוצחים ואונסים אזרחים ישראלים, בלי הבדל דת, גזע ומין, אלא יהיה מוכן תמיד. כדי שהשכנים שלנו יבינו, שאנחנו כאן כדי להשאר. העולם יכול להחזיק להם את היד ולחבק אותם כשהם רוצחים אותנו, אבל אנחנו נלחם ואנחנו ננצח ואנחנו נשנה את המציאות הזאת. אני מאמינה בעם שלנו על כל מרכיביו ורואה את החיבורים בין החלקים מתחזקים. הממשלה הזאת היא פצע, אין דרך להתעלם מזה, אבל גם מהפצע הזה אנחנו נחלים.
סוף שבוע נעים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה