אחים לנשק

 השיר הזה מתנגן ברדיו אחרי סוף שבוע יחסית נעים ושפוי. מי היה מאמין שזה אפשרי במציאות הנוכחית.

כל הילדים שלי שבו לגבולם לסוף השבוע וזה היה מאוד  נחמד. זוהר חזרה עם יבלות בכפות הרגליים מהנעליים הצבאיות, אבל חוץ מזה, שמחה ומרוצה למדי. חיל האויר מאוד נחמד לטירוניות שלו מסתבר. :-)

אתמול בערב נסענו לחברים לתל אביב. קצת פחדנו מהטילים והיתה הפגזה כשהגענו, אבל לא אצל החברים. מציאות משונה. 

היה ממש כיף להפגש עם החבורה הותיקה שלנו. כל המתחים וכעסים שהרגשתי פעם נמסו במלחמה. כולנו באותה סירה. היה ממש חם בדירה התל אביבית, וישבתי עם הילדים שלי ליד החלון, וצחקנו והשתובבנו ביחד ופתאום הבנתי ששגיא כבר ההרבה זמן לא צחק איתנו ככה. הוא התרחק מאיתנו בחודשים האחרונים, לא לגמרי ברור לי למה, אבל אני חושבת שהוא רוצה לקבל יותר תשומת לב מאיתנו. הוא תמיד זה שלא דורש כלום. יושב בצד וחושב לעצמו. אבל הוא צריך את תשומת הלב מאיתנו, ממני. אני צריכה ורוצה לשים לב אליו יותר.

מחר הם ילכו לבסיסים שלהם, שלושתם. שניים לדרום ואחת לצפון. הם לא קרביים, אבל הם בצבא וזאת תקופה מאתגרת. גאה בהם ודואגת להם.

תקופה מאגרת בכל היבט אפשרי. קראתי את המאמר הארוך של בר פרץ על החיים בעוטף בעשרים השנים האחרונות וזה היה מרתק בעיני. הוא מדבר על ההזנחה הפושעת של המדינה את העוטף, את זה שהם שילמו את המחיר של השקט המזוייף, של הכסף שהמדינה העבירה לפלגים הכי קיצונים בחמאס, לקנות שקט זמני ולשמר את המצב כפי שהוא. הפתרון שהוא מבקש הוא חיסול החמאס מבחינה צבאית ומדינית והתחלת דיאלוג עם הפלגים המתונים בחברה הפלשתינאית, כדי להגיע לפתרון מדיני. במילים אחרות - להיות אכזרי לאכזריים ורחמן לרחמנים. הוא מאמין שזה אפשרי והוא חי שם. הוא מכיר את השכנים שלו יותר ממני והוא מאמין שאפשר לדבר איתם, גם אחרי ה-7 באוקטובר, שיש בהם כאלו שלא מבינים למה עוד לא חיסלנו את החמאס. אחד המאמרים היותר מדכאים ביחס לעבר, ויותר מעודדים ביחס לעתיד שקראתי בזמן האחרון. 

וזה המחיש לי עוד בעיה אינהרנטית של טוויטר (תראו כמה פסקאות כתבתי בלי להזכיר את טוויטר עד עכשיו! :-)). אין שם באמת דיאלוג בין שני צדדים, יש רק מלחמה של מי צודק יותר. במלחמות על צדק גם ילדים מתים. אני חושבת שכל ההפגנות פרו-חמאס שנערכות עכשיו בערים הגדולות בעולם, לא עוזרות לפלשתינאים כהוא זה. אני גם חושבת שאף אחד לא יפתור את המצב בשבילנו. אני מעודדת מאוד מהקריאה של עבאס לכל הפלגים הפלשתינאים להניח את החרבות ולהלחם למען פתרון מדיני. זה מה שגם אנחנו נצטרך לעשות אחרי שנפרק את החמאס. אחרי שנחליף את הממשלה הנוכחית. אני מקווה ששני הדברים האלו יקרו. 

מעניין כמה איום קיומי יכול לגרום לדברים החשובים להיות ברורים יותר. הילדים שלי אמרו לי שאני נעשית לא נחמדה כשאני יושבת על טוויטר ושאני עושה את זה יותר מדי. אז כמעט כל סוף השבוע לא נגעתי. וגם היתה הפסקת אינטרנט אז לא ראיתי טלוויזיה. מסתבר שהשיר איך לצאת מדיכאון נכון, אפילו שאי אפשר להגיע ברכבת לאוסטרליה - משפחה וחברים, עושים את העולם הזה לקצת פחות כואב, קצת יותר נעים.

שבוע טוב שיהיה!