אני יושבת מול הטלוויזיה, כמו כולם אני חושבת, לראות מתי החטופים ישוחררו היום, שבת בערב.
השבוע היה קצת פחות גרוע, אולי בזכות החזרת החטופים. הוא התחיל מאוד נמוך. יצאתי מהשבת תשושת נפש. פגשתי חברה ביום ראשון בבוקר ושתינו היינו ממש מיואשות. תמיד אנחנו מצליחות להרים אחת את השניה, אבל הפעם רק העצמנו את היאוש. זה גרם לי לחשוב שאני חייבת להרים את עצמי באופן אקטיבי ולשים לב לדברים שעושים לי טוב ולנסות לעשות יותר.
תוך כדי השבוע, כשעבדתי על מאמר וגרנט, שמתי לב שפחות כבד לי. העבודה משחררת. (מצטערת על ההומור השחור, זה מה שנשאר.) ירדן הגיעה לאפטר ביום שלישי וזה ממש שימח אותי. הבנות נסעו להן ביחד לקנות חרוזים ופיצות וישבנו ביחד לראות ארץ נהדרת, זה היה ערב טוב. לדעתי ביום הזה ירדן אמרה לי שיש עיסקת חטופים ולמרות שלא האמנתי, שמחתי על זה.
החברה גם אמרה שהבת שלה שמשרתת ליד הגבול המצרי הגיעה הביתה והתלהבה מהרעיון של הכירה החשמלית. הכירה החשמלית, למעשה, שתי כירות חשמליות הגיעו אלינו הביתה, כי זה מה שירדן ביקשה מהחוג שלה בבצלאל כששאלו אותה איך אפשר לשמח אותה במילואים. (היא במילואים בפיקוד צפון מאז השבוע הראשון של המלחמה.) אז חברה שלה קנתה לה כירה אחת וראש החוג קנתה לה כירה שניה, ואלינו הגיעו שתיים. אחת ירדן לקחה והשניה נשארה מיותמת, עד שסיפרתי עליה לחברה, וזו סיפרה לבת שלה, והעברתי את הכירה למלא את יעודה המקורי ולהזין חיילת. :-)
מחר גם הגדול חוזר לבסיס במרכז וביום רביעי הקטנה שלי מתגייסת, דבר שמכמיר ומכווץ לי את הלב. מיום רביעי יהיו לי שלושה ילדים בצבא. 😳
קראתי לפוסט "ארץ חדשה להקים" כי זה משפט ששמעתי את האחיינית של אחת החטופות שחזרו אתמול אומרת, "יש לנו דרך חדשה להקים" על אחרי המלחמה. זאת אמירה מאוד מעודדת וחיובית בעיני. באמת יש לנו ארץ חדשה להקים מהאפר.
היום ביקרנו את ירדן בבסיס. כשהגענו לשם ניגש אליה בחור דתי ונתן לה עוגיות מדהימות עם לימון. הוא עמד שם עם שני הילדים החמודים שלו ונתן עוגיות לחיילים. אני מקווה שמתוך השבר הגדול הזה נצא מחוברים ומחוזקים יותר.
הלכנו לטייל על הטיילת והיה לי קשה, כי ממיע היה בטלפון עם חדשות על המלחמה, והגדול היה בטלפון עם מחשבות אחרות, והרגשתי שהמלחמה הולכת איתנו ואנחנו לא ביחד. הצקתי לגדול ולממיע ואז ישבנו ודיברנו על השבוע שהיה לירדן, ואם שגיא כן זרק אותה אתמול לפח או לא, ואם שגיא לומד משהו באוניברסיטה הפתוחה, ואז ירדן רדפה אחריו כדי לבעוט לו בתחת, והיה הרבה יותר שמח. התחברנו. ממש קשה להתנער מהתחושה הכבדה של המלחמה. ממש קשה לזכור את החיבור לחיים.
עכשיו הודיעו שהחמאס מעכב את שחרור החטופים כי בא להם. כל כך נמאס לי מהם. זה פשוט נורא איך הם מחזיקים מדינה שלמה כבני ערובה. חוסר הסימטריה בלתי נסבל, אנחנו חרדים לכל חטוף ולהם לא באמת אכפת מהאסירים שמשתחררים.
שוחררו. אבל לא אחרי שחמאס הורידו את כולנו ביגון שאולה.
שבוע טוב יותר שיהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה