שבוע לא מלהיב במיוחד עבר עלי. אבל מה אני מתלוננת.
כל יום הוא שילוב של יום הזיכרון ויום השואה, וזה לא הופך להיות יותר קל.
בעיקבות הפוסט הקודם וזה שנפלתי על הפנים אחרי שהייתי בטלפון בטוויטר, הורדתי את טוויטר מהטלפון שלי. אני עדיין נכנסת לשם יותר מדי פעמים, אבל אני חושבת שהשתלטתי על ההתמכרות שלי לשם. זה מדהים שאפשר להגיע ולהגיב לכל אחד ואם מדברים מספיק שנון בזמן הנכון, יכולים לקבל מאות ואפילו אלפי לייקים. אבל צריך להתחכם ולא להפגע מתגובות ממש מגעילות, וזה לא שווה את זה באמת. אני משכנעת את המשוכנעים ולא באמת משנה משהו לטובה.
הנפילה קרתה ביום בו כתבתי את הפוסט הקודם, אבל לא כתבתי עליה משום מה. אולי זה היה כואב מדי. הייתי בטוויטר בבוקר וזה הכעיס אותי מאוד. יצאתי מהאוטו ועדיין הייתי בטוויטר וקוליגה שראה אותי אמר לי להזהר שלא ליפול. אמרתי לו שאזהר, אבל המשכתי להסתכל בטלפון. עברתי לפוקימון גו כדי להרגע קצת. עשיתי את אותו הדבר שאני עושה שנים, הלכתי דרך השביל שאני עוברת בו כל בוקר, אבל הפעם מעדתי. היתה בליטה במדרכה, שיש שם כל יום, אבל הפעם, הסנדל שלי נתפס בה, ואני מצאתי את עצמי עפה קדימה בלי שליטה. היה לי תיק ביד אחת, ותיק אוכל וטלפון בשניה, ולא ממש הצלחתי לעצור את עצמי עם הידיים. רק קצת. ועפתי על הפנים, צד שמאל. פתחתי את השפה מבפנים ושברתי סתימה קידמית. חשבתי שהלך לי השתל, אבל זאת היתה רק שן עם כתר, שמאז התאוששה. זה היה נורא. עם דם והכל. התיישבתי והבנתי שאני לא בשלום. בדקתי את עצמי מבפנים, קמתי והלכתי מהר למעבדה, משם לשירותים ולמקרר שמייצר קרח. הייתי עם קרח על הפנים, כל היום. וזה עזר מאוד, אבל לנפיחות ולכאב לקח כמה ימים לחלוף.
נורא מוזר נפילה שכזאת שאני גרמתי לה, בחוסר הזהירות שלי ולדעתי, במצב הנפשי בו אני שרויה. כי זה אותה הדרך בדיוק, בה אף פעם לא נפלתי, אבל ביום ההוא נפלתי בענק.
וזה שום דבר ביחס למה שאני רואה בטלוויזיה כל יום. וזה גורם לי לחשוב כמה מה שקרה הרבה יותר נורא ממה שאני מדמיינת מרחוק. בכל פעם שאני רואה ילדים קטנים וחמודים אני חושבת על החטופים ועל הילדים של העוטף.
היום כשישבנו יחד וניסינו לחשוב על הדברים הטובים שקרו לנו השבוע, זה לא קל. השבוע הזה היה אפור כהה. לא היו בו כמעט צבעים. רצתי היום בבוקר, וזה היה נחמד, והיום ירדן הגיעה הביתה לסוף שבוע ואני וזוהר אספנו אותה והלכנו איתה לסופר. אלו שני הדברים היחידים שיכולתי לחשוב עליהם כטובים השבוע.
אני רוצה למצוא דברים לשמוח בהם. אפילו בתקופה הקשה הזאת. הילדים שלי איתי. זוהר עוד מעט מתגייסת וזה שובר לי את הלב. כל כך נקשרתי אליה בשנים האחרונות. נשאר ממיע אני והקטן בבית. ממש קשה לתפוס את זה. שיהיו בריאים, שיהיו מאושרים, ושיחזרו בשלום תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה