אתמול ביקרנו את ירדן. לקחנו אותה לכביש 90 אבל הכביש סגור ובכביש המהיר היה צריך לחכות 50 דקות, אז הלכנו לאבו משאשא. היה טעים מאוד. היא נראית כמו שציירה את עצמה - על הקצה. כמו כולנו. (שזאת התשובה המומלצת לשאלה: "מה נשמע?".).
אני הולכת לישון מודאגת. חולמת חלומות זוועה על הילדים שלי. מתעוררת באימה ומנשקת אותם כדי להרגע. נרדמת שוב. מתעוררת בבוקר ושום דבר לא השתנה.
אני כבר לא יודעת איך אנחנו נראים מבחוץ, טוויטר משקף מציאות מוטה, אני חושבת. אלון מסק עוקב אחרי מאז שקראתי לטוויטר לסלק תמונה של דגל ישראל עם צלב קרס במקום מגן דויד. זה מאוד מחמיא לי, אבל לא ברור לי למה הוא טורח. יש לי 113 עוקבים בסך הכל, אני די שקופה בטוויטר.
ראש הממשלה שלנו ממשיך באותה דרך, בלי לראות, ובלי להסתכל לנו בעיניים ואי אפשר לעצור אותו. אחרי אתמול בלילה הוא וזה שאנשים עדיין מגבים אותו הוא הדבר שהכי מדאיג אותי בישראל. מי היה מאמין שנגיע לזמן בו אני יותר אסמוך על סמוטריץ' וגפני לנהל את הכספים שיגיעו למי שבאמת צריך אותם, מאשר על ראש הממשלה? אני פשוט חושבת שלמרות הדיעות המשיחיות שלהם, בכל זאת טובת המדינה לנגד עיניהם והם נראים אנושיים. אולי זה כל מה שצריך עכשיו, קצת אנושיות. בממשלה, בכנסת, ובמילים שאנשים כותבים בכל מקום. אנושיות, חמלה ונחישות לעשות את הדבר הנכון, גם אם הוא מאוד קשה.
שיחזרו החטופים, שימוגר החמאס ושתהיה לנו ממשלה שאנחנו יכולים לסמוך עליה. השאר זה פרטים. מאחלת לנו שבוע יותר טוב מהקודם, (אני מאוד צנועה בבקשות שלי עכשיו.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה