אנחנו כמעט ולא מצלמים, אז אני צריכה לתאר במילים את הדברים שעשינו.
ביום ראשון בבוקר אחותו של ממיע התקשרה בבוקר ושאלה אם אנחנו רוצים לבוא איתה לסחנה. כמובן שאנחנו רוצים אמרתי. לממיע היו התחייבויות קודמות בבוקר אז הוא הצטרף אלינו קצת אחרי שהגענו לשם, ואני התארגנתי עם הקטנים ונסעתי דרך האיטליז בעיירה שלידינו לקנות קציצות ונקנקיות לעל האש. (רק ביום שלישי שמעתי שלפני כמה ימים היה ניסיון התנקשות בבעל האיטליז ונחרדתי, אבל ביום ראשון עדיין לא ידעתי את זה, אז נהניתי משיחות החולין ששמעתי שם והייתי רגועה להפליא). הסחנה היה מרהיב, כמו שרק שהסחנה יודע להיות:
הקטנה גילתה שהיא פספסה משמרת שלה בלג'נדה והיינו צריכים לצאת יחסית מוקדם. היה ממש כיף עם אחותו של ממיע בכל הימים האלו. הקטן שלי משחק נורא יפה עם הבן שלה, זה בלי החברה האמריקאית ועם האוטיזם. ילד מקסים מלא שמחת חיים. הדרך חזרה היתה יפה מאוד.
ביום רביעי עשינו הפסקה מתודית מהטבע. בבוקר פגשתי את הפסיכולוגית שלי שסיפרה לי על כל הרציחות שהיו בסביבה ולא ידעתי עליהן. מאוד מטריד. אחר הצהריים נסענו לקנות לנו נעליים ובגדים. גם זה היה נחמד מאוד. היום, חמישי, נסענו לפגישה עם המורה והמנהלת של הקטן, לחשוב ביחד איך לגרום לו להיות יותר בטוח בעצמו בבית הספר, ולא להבהל משאלות ולהנעל. אחר כך נסענו לקנות בשר והפעם שמתי לב להומור השחור של בעל האיטליז. בתור, אישה אחת שיתפה אותנו בתחושות שלה לגבי הטרור שקורה באיזור שלנו.
אני חייבת להגיד שאני מפחדת וזה לא נעים לי לפחד. זה נפל עלי בחופשה - שמעתי חדשות, יותר מאשר בדרך כלל, ונחרדתי. עדה כתבה על הימים הקשים ואני מאוד מזדהה. כשהיינו בסחנה, חשבתי - כמה קל להיות ביחד, לאנשים מכל המגזרים והסוגים, כשהקונטקסט חיובי. כולם מחייכים, אף אחד לא מתעצבן אם נופלות עליו כמה טיפות של מים או אם נופלים לידו. גם באיטליז. אנשים צוחקים ביחד, על הפחד ועל הימים הקשים. ואני לא מבינה למה אנחנו כל כך מסתבכים אחד עם השני. איך הממשלה הכי גרועה שהיתה כאן אי פעם, נראית יציבה יותר מכל הממשלות שקדמו לה. איך הם לא נבהלים מהתוצאה של הדברים שהם דוהרים אליהם. אני גם לא מבינה למה ערוצי החדשות כל כך מדגישים את הרע על כל גווניו. אני לא זוכרת מהדורות שהן כל כך סיפור איוב - עוד זה מדבר וזה בא. אם פותחים את החדשות זה נראה שאנחנו מתפוררים בקצב שהולך ומתגבר בכל דרך אפשרית ואם הולכים בנחל עמוד, או במחלק'ה, זה נראה שכולנו ממש סבבה ביחד, כל הזרמים והכיפות. אז איפה עוברת המציאות?
היום אנחנו יוצאים לקמפינג באכזיב, קצרצר - עד מחר. היינו פעילים מאוד השבוע ואני גאה בנו. ביום שלישי בלילה לפני שהלך לישון הקטן אמר שהחיים שלו משעממים. כנראה שזה שפתאום עשינו המון דברים ביחד גרם לו לחשוב שבדרך כלל אנחנו לא עושים. אמרתי לו שאני מקווה שנעשה יותר גם בהמשך.
חייבת להגיד שזה מעייף לעשות כל כך הרבה דברים, מה שמביא אותי לדבר על הגיל. גם בנחל עמוד, כשאחותו של ממיע התגלצ'ה איתי בנחל, והאנשים מסביב אמרו לנו - באמת כל הכבוד! וגם במחלק'ה כשהאמא החמודה לידינו אמרה לי שהיא סמכה על המבוגרים האחראיים (אנחנו) שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואם אנחנו שם סימן שהשערים לא נסגרו, וגם כשהסתכלתי על התמונות שלי שבעלה של אחות של ממיע צילם, הבנתי כמה מבוגרת אני נראית. אני בת 54 ורוב המטיילים, ההורים בעיקר, נראים בני 30 או ארבעים מוקדם. אני לא מרגישה כל כך מבוגרת, אבל זה מה שמשתקף מהסביבה. אולי זה השפיע עלי ואולי זה שממיע והקטנה התפקעו מצחוק על זה שאני עדיין משתמשת בתחתונים מאמריקה (בני 15 שנים בסך הכל! אבל באמת מתפוררים) - אבל אתמול, בדרך חזרה מהפסיכולוגית עצרתי אצל הספר. לדעתי יותר משנתיים לא הסתפרתי. אמא שלי אהבה את התספורת והצבע האחרונים שעשיתי אז זה כנראה יותר שלוש שנים משנתיים. הסתפרתי ועשיתי גוונים - לא הרבה, כמה פסים, אבל זה ממש מחיה את השיער ואני נראית הרבה יותר חמודה וקצת פחות מבוגרת. ובערב, כשנסענו לקניון הפתוח קניתי גם תחתונים. כי באמת הגיע הזמן.
זה לא שהכל וורדים בסיפור הזה. מעבר לפחד הקיומי שהתעורר בגלל החדשות, יש חיכוכים ביננו, אבל יש תקשורת, שגורמת להרגיש שאנחנו מתקדמים בטוב. כולנו. הלוואי והיתה יותר תקשורת חיובית בארץ, לא רק בנחלים ובסחנה. נקודות חיוביות לסיום: מזג האויר עכשיו ממש נעים ואני בלי מזגן. המנעולן אליו הבאתי את השלט הקודם והשלט הישן מצא דרך להעביר את השלט הישן לבית חדש שעלתה הרבה פחות משלט חדש, ויש לי עכשיו מפתח ושלט למכונית ואפילו מפתח לבית. זה לא אותו דבר כמו המחזיק עם הסנורלקס, אבל זאת התחלה. סוף שבוע נעים לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה