יום הזיכרון תשפ"ג.
ימים משמעותיים. תלינו את הדגלים מוקדם השנה, כבר ביום השואה. הקטנה שלי שרה כמו מלאך בטקס בישוב ובבית הספר שלה, ומאוד ריגשה אותי.
בפסח נסענו לחופשה בדרום. רצינו לעשות קמפינג אבל הגשם הבריח אותנו לצימר מאולתר, ליד רפת, עם המון תרנגולים שקוראים כל היום וכל הלילה. כשהייתי קטנה היה לנו תרנגול ליד הבית והוא קרא רק בבוקר, כמו שתרנגולים אמורים לקרוא. משהו השתבש לתרנגולים המודרניים. החופשה היתה לא פשוטה, כי דברים עלו ביני ובין ממיע, אבל כל כך נהניתי מהמדבר ומהטיול בו. הוא כל כך יפה, המדבר, כאילו אלוהים נמצא באבנים ובשקט שם. היינו במכתש הגדול, באגם ירוחם, בפרק בבאר שבע ואפילו הלכנו לסרט - מריו ברוס בקניון בבאר שבע כי ירד גשם ולא היה מה לעשות. ביקרנו את האח והאחות של ממיע ופשוט היה טוב. לא לקחתי את המחשב, כך שהתנתקתי מהעבודה לארבעה ימים וזה היה מבורך. התנתקתי מהעבודה והתחברתי למשפחה. הדברים שעלו ביננו, דוברו והביאו לקירבה גדולה יותר. חופשה טובה.
אני מאוד אוהבת את הילדים שלי וההסתכלות שלי על החברים שלהם היא לפי כמה איכפת להם מהילדים שלי. לגדול יש חברים שאוהבים אותו מאוד. השבוע השאירו אותו לשמירות על יום העצמאות והחבר הכי טוב שלו ממש נסער מזה. הוא התקשר אליו כמה פעמים וניסה לשכנע אותו להשתמט מזה והבן שלי ניסה קצת, אבל אחר כך החליט שהוא מעדיף לשמור מלשקר. שני דברים מצאו חן בעיני - עד כמה החבר שלו דאג לו, וזה שהמוסר של הבן שלי במקום הנכון.
לעומת זאת, כשיש חבר שלא רואה את הילדה שלי, זה עושה לי ממש לא טוב, איך הוא לא רואה כמה היא נפלאה וכמה היא מיוחדת? מהצד נראה שהוא מלא בעצמו ואין מקום לאף אחד לידו. לא כל כך יודעת מה נכון להגיד, כנראה שאני אומרת יותר מדי, אבל מה שהכי מפריע לי, הוא שהבילבול שהחבר הזה יוצר, מסיט אותה ממרכז החיים שלה, וגורם לה לאבד ריכוז בדברים ממש חשובים, כמו מבחנים ומשימות שהיא צריכה לעמוד בהן. לא נראה שהוא מוותר על משהו. נראה שהוא פשוט נשאר במרכז החיים שלו ולא עושה שום דבר כדי להתקרב אליה, פשוט מצפה שהיא תעשה את כל הדרך אליו. מפריע לי שהיא מקבלת את זה. אני מקווה שזה ישתנה. הוא לא רואה אותה באמת, אז מה היא עושה שם?
היא שרה היום את "החיטה צומחת שוב" בבית הספר. והמחשבות והדאגות גרמו לי להנות ממנה פחות (טוב, היו גם אי דיוקים בשיר, אבל הקול שלה מנצח בכל מקרה). כשהיא שרה ביום השואה בכיתי מהתרגשות, ועכשיו בעיקר דאגתי.
אולי גם כי יום הזיכרון הוא יום קשה ממש, של כאן ושל עכשיו של סכנה ברורה וממשית. אני מאמינה במדינה שלנו ואין לי ארץ אחרת, גם כשאדמתי בוערת. אבל למה האדמה חייבת לבעור כאן כל הזמן? אין מספיק מים בעולם כדי לכבות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה