עכשיו סיימתי להכין את האלבום האחרון מארה"ב ושלחתי את ההזמנה ללופה. התחלתי לעבוד על האלבומים בסוף הקיץ, ממש לפני החזרה ללימודים וסיימתי עכשיו. שבע שנים וחודשיים נארזו בחמישה אלבומים במשך ארבעה חודשים. האחרון לקח הכי הרבה זמן כי היה לי עצוב לסיים אותו. במיוחד החודש האחרון. הסתכלתי בתמונה של השולחן שלי בעבודה, עם המחשב והתמונות של ממיע והילדים, וזכרתי שזה היה השולחן בו חשבתי, תיכננתי, דיברתי, חלמתי, שיחקתי בצמחים נגד זומבים (כי תמיד היה משחק כלשהו ששיחקתי וזה היה המשחק אז), וזה נראה לי כמו חיים אחרים. גילגול קודם. גם הבנץ' בו עשיתי אינסוף ניסויים נראה לי בנץ' של מישהי אחרת. רק התמונות של האנשים, של החברים של הילדים שההורים שלהם הפכו לחברים שלנו, החברה הכי טובה שלי שם ששנים לא דיברתי איתה, התמונות האלו עשו לי קווץ' בלב. עם החברים שלי מהעבודה, החברות, ליתר דיוק, שמרתי על קשר ואנחנו נפגשים בכנס של הקיפודים פעם בשנה וחצי. אבל את החברים מהחיים שלנו, אלו שהילדים שלהם ישנו אצלנו והילדים שלנו ישנו אצלם, איתם דווקא לא שמרתי על קשר. נכון, יש תמונות בפייסבוק ואני רואה אותם מדי פעם, אבל שנים שלא דיברנו, ועבר כל כך הרבה זמן שזה נראה כמו חלום רחוק כמעט.
סוף השבוע הזה היה סוף השבוע הראשון מאז תחילת הסמסטר בו לא הייתי צריכה לקרוא לעומק שני מאמרים קשים לקורס שאני מלמדת. נשארו רק שבועיים לסוף הסמסטר, ואת המאמר שיוצג השבוע קראתי כבר לפני שבוע ובשבוע שאחריו אנחנו מקיימים את הכינוס השנתי של החוג שלנו, אז לא יהיה שיעור. גם לא היו שריפות נוראיות לכבות, או משהו לדאוג בגללו, אז פשוט חשבתי על דברים לא דחופים אבל חשובים. כמו איך להעריך עבודות עכשיו כשיש תוכנה של אינטיליגנציה מלאכותית שעונה בצורה מצויינת על כל שאלה? או איך אני עוזרת לחוקרת שלנו לקבל את המעבדה שהבטיחו לה ולא מקיימים כבר ארבע שנים?
רצתי והלכתי, גיליתי שהשמנתי בשני קילו בימים האחרונים (וזה לא הפתיע אותי בכלל), שיחקתי עם הבן ביום הקהילה של פוקימון גו, ונחתי מנטלית. קוליגה וחברה שלי אמרה שכדאי שאשאר בתפקיד את מלא חמש השנים כי בשנה הראשונה אני רק אלמד את התפקיד ואז כשאדע אותו טוב עדיף שאמשיך. אני חושבת שלמדתי אותו דווקא מהר מאוד וכבר עכשיו אני עושה אותו לא רע, כך שאחרי שלוש שנים בהחלט יתכן שאוכל להעביר אותו הלאה.
הקטע בלהסתכל על עצמי של 2011 הוא להזכר איך זה היה לפני. לפני שהקמתי מעבדה משלי. לפני שהנחיתי סטודנטים שסיימו בהצטיינות ופירסמו מאמר טובים. לפני שהייתי ראש חוג. לפני שהילדים שלי גדלו להיות האנשים יוצאי הדופן שהם היום. כשלא ידעתי מה יהיה ולאן אגיע ומה אעשה. כשנפרדתי מהחיים שכל כך אהבתי ללכת בדרכים הלא ידועות. יש משהו נורא יפה בחיים האלה, יפה ונורא: השינויים הגדולים, הקפיצות לעולם לא ידוע רק על בסיס האמונה והרצון להגיע יותר רחוק למקום לא מוכר. אני כל כך שמחה וגאה בדרך שעשיתי. היש מאין שבניתי עם האנשים שלי, בעבודה וגם בבית. היה טוב וטוב שהיה, אמי היקרה היתה אומרת. ועוד יותר טוב שהווה.
שבוע טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה