למה אני צריכה דרמות מדומיינות כדי להרגיש? למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת כי אני מרגישה שאני חייבת? כמו ללכת למפגש עם חברים ותיקים שאני לא באמת יכולה להביע בו את מה שמעסיק אותי. אנחנו קבוצת אנשים שפעם היתה קרובה, אבל מאז התחתנו, עשינו ילדים, חיינו, ועכשיו אנחנו לא באמת מחוברים ריגשית, לא אחד לשני ואולי אפילו לא לעצמנו. אין שם אותנטיות.
קשה לי למצוא את האותנטיות אפילו מול עצמי. לכל רגש יש חבית של רגשות שהוא יושב עליה, שלא רואים מבחוץ. קשה לי להגיע לרגשות האלו לבד. רק ששואלים אותי שאלות ספיציפיות, כמו - למה את צריכה את זה? אני מתחילה לחשוב באמת על החבית שלמטה.
איך אפשר להשאר קרובים ולהרגיש אחד את השני כשהחיים לא מפסיקים לרגע, עם הזרם והדרישות היומיומיות שלהם? כשכל הצריך והחייב נדחפים ראשונים ולא משאירים מקום לשום דבר אחר כמעט. ואז ברגע של שקט, פתאום האין גדול וכמעט מפחיד. מה באמת אני רוצה לעשות בזמן שנשאר?
בגיל 53 יש הרבה מאוד עבר, ויש עתיד, אבל ההווה, ההווה הוא הזמן של החיים עצמם.
ימי שלישי הם ימים שאני שומרת נקיים מפגישות, נקיים מהעולם שבחוץ. אני מקדישה אותם לכתיבה, חשיבה וקריאה. לפעמים בבית לפעמים בסיפריה. השולחן שלי הולך ומתנקה ואני שואלת את עצמי - מה אני רוצה לשים על השולחן עכשיו? איזה שאלות אני רוצה לנסות לפתור?
בבית אני מסתכלת עלינו ורואה את הדבר המורכב הזה שהוא אהבה בת 24. אנחנו חלק בלתי נפרד אחד מהשני, לפעמים זה מונע מאיתנו לראות אותנו. קשה לי להיות רחוקה ממנו. הפסיכולוגית שלי אומרת שדווקא אם אדע להיות נפרדת בלי ריגשות אשמה או פחד, יהיה לי יותר קל להיות קרובה אליו כשאנחנו ביחד. אני לא מבינה את זה עד הסוף, אבל שמה את זה כאן. קשה להרגיש דברים שאנחנו רגילים אליהם, אבל אני רוצה להרגיש בלי הצורך בדרמות בראש.
אתמול הייתי במשחק הכדורסל של הקטן. הוא שיחק רק ברבע מהמשחק, איבד כדור, נפל, החטיא. אבל אחר כך הוא היה גאה בעצמו וממש השתדלתי להיות גאה בו גם. זה לא פשוט לי להיות גאה בניסיונות, במיוחד כשהם כושלים. אני חושבת שאולי זה המפתח, או לפחות אחד מהם. להיות גאה בניסיונות. להרשות לעצמי להכשל, אפילו שאני אמורה כבר לדעת, להצליח, להיות האישה שיודעת. שיעורי בית לעצמי: להרשות לעצמי להתחיל מחדש ולהחטיא, ליפול ולאבד כדורים.
אהבתי. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה