אנדי תמיד היה קצר רוח כשדיבר איתי. אני לא הבנתי אותו והוא לא ידע איך להסביר לי את מה שידע. הוא היה חוקר בכיר במעבדה של הבוס שלי בקלטק, ואחרי הרבה שנים עם הבוס הוא היה קצת (הרבה) מתוסכל. לא היה פשוט להיות בסביבה של הבוס כל כך הרבה שנים. אנדי הוא כמו משפחה בשבילי, אני לא מחבבת אותו כל כך, אבל הוא חלק ממני והוא יקר לי מאוד. אני זוכרת את מסיבת הפרידה לדוקטורנט המקסים שסיים, שהיתה בבית שלו. הדוקטורנט הזה כבר ראש מעבדה משל עצמו, והוא הודיע היום לחברה שלי שאנדי נפטר מסרטן לפני כמה ימים, והיא הודיעה לי.
המייל שהיא שלחה לי תפס אותי באמצע עבודה על הגרנט שאני כותבת עם שני שותפים. בדיוק סיימתי להיות מתוסכלת מזה שהעבודה בגוגל דוקס מחקה את הקישורים לתוכנת הציטוטים שלי ועכשיו הציטוטים הם רשימת מספרים מתה, התאוששתי מהאכזבה על התיקונים הלא שלמים של שותף אחד (כי הוא השלים אותם ממש מהר ויפה מאוד) והתאכזבתי מכך שהשותפה לא מספיק מסבירה מה אנחנו רוצים לגלות בניסויים שהיא תעשה. ראיתי את המייל מורוניקה ושמחתי, כי תמיד כיף לקבל מורוניקה מייל. אבל במייל היה כתוב שאנדי מת מסרטן. מאוד רחוק מכיף.
היא כתבה שהיא ממש מצטערת שלא יצא לה לדבר איתו יותר בחודשים האחרונים. הזכרתי לה את ההרצאה לכבודו שהכנו ביחד לפני ארבע שנים לכנס של קיפודי הים. היא אמרה את רוב הדברים כי היתה יותר קרובה אליו וחיבבה אותו יותר ממני. אני עמדתי שם ותמכתי. סופו של עידן.
אנחנו הממשיכות של אנדי, וג'ין ואריק. זה הרגיש הרבה יותר גדול כשהם היו. הכל: המדע, הקיפודים, הכנסים, ההישגים. הרבה יותר מרשים, מרגש וגדול. אנחנו גדלנו והעולם נעשה יותר קטן. אבל אני מרגישה שהכל יותר קטן. המוות של אנדי הזכיר לי שהכל זמני ושלהיות מריר לא ממש עוזר לחיים טובים. אחרי שפרש הוא גידל סחלבים וזה שימח אותו. לא היו לו ילדים משלו, אבל לאשתו היתה בת והוא שמח בה.
הוא היה איש גדול והיה לו חיוך מקסים. הוא לבש אוברול וניגן על גיטרה. הוא ידע המון על קיפודי ים וקווצי עור.
מחר ליאור משחק בפעם הראשונה בליגה בכדורסל. אני אהיה שם. אתמול ירדן הרצתה בכנס על איור מדעי, הייתי שם. עכשיו אכין פתיתים לליאור.
להיות כאן זה חשוב. הגודל פחות חשוב כשנוכחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה