זה אחד השירים שאני הכי אוהבת של רן דנקר שאת ההופעה שלו ראיתי באוניברסיטה לפני חודש עם הבנות וליאור. היה מקסים. חזרנו עכשיו מהחופשה הכי מוצלחת שהיתה לנו כבר הרבה זמן. ההבדל היה שישבנו לפני שיצאנו ותיכננו מה נעשה בכל יום. ביום הראשון עשינו טיול מעיינות ברמת הגולן, לא את כולם הספקנו אבל השלושה בהם ביקרנו היו יפיפיים. במיוחד מצפה השלום:
בירידה לאחד המעיינות היה מטע של תאנים והן היו הכי טעימות שאכלתי, כבר הרבה זמן. למחרת נסענו לחצבני שניר ועשינו את המסלול הארוך, בתוך המים. היה מקסים. הבנים היו מקסימים ומשתפי פעולה למרות שטיילנו בטבע, שהם פחות מחבבים.
אחרי החצבני נסענו לשכשך בכינרת שהיתה יפה במיוחד:
בבוקר הכנו ארוחת בוקר של ביצים וירקות ועשינו סנדביצים לצהריים, שאכלנו בשקיקה. בערבים יצאנו למסעדות. אחת מהן היה במטולה, מסעדת עיוני, ואני מאוד מאוד ממליצה. פשוט טעים שם
ומטולה יפיפיה.
למרות שהיינו צנועים, החופשה הזאת וקניות אחרות שעשינו בקיץ הזה (מדשנת ומחשב השקיה לגינה, משקפיים טובים לי ולגדולה, מנוי לבריכה לארבעה חודשים, ארנונה ששכחנו לשלם והיינו צריכים לשלם בשלושה תשלומים צפופים, טיפול לאוטו, תשלומים לאוניברסיטה הפתוחה לגדול) החזירו אותנו למינוס. אז עכשיו נוכל לטייל רק בשמורות טבע, אליהן יש לנו מנוי מטמון, שזה בכלל לא נורא בעיני. :-) יש גם הרבה הופעות חיות מאוד שוות בקריות. היינו בהופעה של קובי אפללו ותזמורת צהל בשבוע שעבר ומאוד נהנינו.
אנחנו מדברים יותר והבנתי כמה לא דיברנו מספיק. כשמדברים לכל בעיה יש פתרון כי היא נאמרת ומדוברת. אפילו החלום שלו על שיפוץ הופך לאיטו לחלום משותף, וכך גם החלום על חופשה בחול עם הילדים ואיך להגיע לשם בשלום כספית. מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו ואיפה אנחנו צריכים עזרה. זה משנה הכל. ברור לי שהוא צריך קשב אחר ממה שהיה טבעי לי ואני מקשיבה בצורה שמפתיעה אותו לפעמים. אתמול הוא תיקן את המנעולים של הדלתות שלנו ושאלתי אותו איך והוא צחק ואמר שהוא יודע שזה לא ממש מעניין אותי. אבל סיפר לי בכל זאת. זה עושה לו טוב ומכניס אותי לעולם שלו. אני לומדת להעריך את שיקול הדעת שלו והכנות שלו. טכנאי המיזוג חיבר את המזגן לא טוב וכל הגז ברח תוך שבוע. כשהתקשרתי אליו הוא אמר לי לפנות לחברה. אמרתי לו שזה ברור שזה בגלל ההתקנה, והאישיות הגדולה הזה אמר לי - מה, את טכנאית מזגנים? ואז נתתי לממיע את הטלפון והוא הסביר לו את כל החלקים של חוסר המקצועיות שלו (עליהם למד מהסיפורים שלי על ההתקנה). אחרי שממיע דיבר איתו הוא אפילו לא ניסה להתווכח וקבע איתו זמן להגעה. הוא אומר את הדברים כמו שהם, בלי להסתיר דבר. לפעמים זה קשה לשמוע, אבל זאת האמת וזה מה שאני רוצה. גם לעצמי.
אילצתי את עצמי לצאת לשבועיים חופש מהעבודה. ממש לצאת ולא לחזור עד ה-4 בספטמבר. ידעתי שאני צריכה את זה. אני יודעת שאני צריכה את זה כדי לא להשחק ולחזור לעצמי. אבל זה לא היה פשוט להחליט את זה. היום היה היום הראשון של החופשה שלי והעברתי אותו בלקרוא על הפרק האחרון של סמוך על סול, להחזיר את המיקסר המתוקן והמגבר המת, לקנות לקטנה אוזניות, מטען לאוטו ולממיע, ולהוריד את התמונות מהשנה וחצי האחרונות למחשב. שנה וחצי.
כשהסתכלתי בתמונות הבנתי שאני בולעת את החיים בלי לעכל. הקצב כל כך מהיר שאני לא מספיקה להפנים, לעבד, ולחוות לעומק את הדברים הטובים, האורות ששזורים בחיים שלי. חולפת מאירוע לאירוע ולא מצליחה לעצור ולשאוף את האויר. כשהיינו בכנרת ממיע אמר: כל כך יפה כאן. צריך לתת לעצמנו להרגיש את זה.
אני רוצה לתת לעצמי להרגיש את זה, כל יום. כשאמצא דרך לעשות את זה, אגיד לכם. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה