אוסנת בטריטוריה לא מוכרת

אוסנת מתעוררת במלון במרכז דרזדן. שמונה ושתיים עשרה דקות שעון גרמניה. היא הגיעה לכאן אתמול באחת ונרדמה קרוב לשתיים, והיא מאוד גאה בעצמה שהצליחה לישון עד שמונה. השמש שוקעת כאן ברבע לעשר ומתעוררת מחדש בארבע ורבע. מקום מאוד מואר, לפחות בקיץ. אתמול בלילה נהג המונית סיפר לה מה שקראה לפני כן בגוגל - שהעיר נהרסה לחלוטין במלחמת העולם השניה ואז בשנות השיבעים הקימו אותה מחדש. כלומר: בנו ביניינים בדיוק לפי הביניינים העתיקים שהיו במרכז דרזדן ועכשיו המרכז של דרזדן, בו המלון בו היא נמצאת, היא שחזור מדוייק של דרזדן העתיקה, עם הארמונות והכנסיות הישנות. זה נראה כמו לחזור מאתיים שנה אחורה, מקסים במיוחד.

הכנס מתחיל מחר וההרצאה שלה בעוד יומיים. ההרצאה השניה שהיא תיתן כסמינר ביום שישי (עד כמה שהיא זוכרת). ההרצאות מוכנות, אבל היא לא תירגלה להרצות אותן כמעט, חוץ מקצת בראש, ואין לה חשק לעשות את זה כרגע. כל מה שהיא רוצה זה לשחק קצת פוקימון גו, כי זה תמיד נותן לה להכיר את המקום יותר טוב, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לטייל בעיר היפה. זאת טריטוריה לא מוכרת לאוסנת - היא לא מפחדת מההרצאה, היא לא מרגישה צורך להיות מושלמת, היא לא מרגישה צורך לכבוש את הקהל, לפחות לא כרגע. היא פשוט רוצה לספר סיפור מעניין ולשמוע מהם דברים שיעזרו לה למצוא את הפתרון לחידות שהיא מנסה לפצח. 

אולי זה בגלל השבוע הסוחט במיוחד שעבר עליה לפני הכנס, עם המבחן בקורס, ההעתקות, הסדנה לכישורי חיים והחתונה של האחיינית שהיתה אתמול בצהריים. כל כך הרבה דברים לדאוג בשלם, אז לא נשאר זמן לחשוש להרצאה. ופתאום היא נזכרת בזה שעדיין לא ראתה את פירסום הציונים בקורס, שהיה צריך להיות כבר, אז היא מזכירה לאהוד המרצה שמלמד איתה לפרסם אותם. הוא הבטיח שיעשה את זה, כי בדרך כלל היא עושה כמעט כל דבר מעשי שכזה. הפעם הוא רצה להקל עליה בגלל הנסיעה אז הציע לעשות את זה. היא כותבת לו שמדהים בדרזדן ומבקשת שיפרסם את הציונים. הוא שמח ומבטיח לפרסם עוד מעט. היא מאוד אוהבת ללמד איתו. 

בוואטסאפ היא רואה הודעה מאמא שהבן שלה לומד עם מתן, ושואלת על רשימת הספרים שהיה צריך להחזיר היום. אוסנת מתקשרת לרמי להזכיר לו להחזיר. הוא מבקש את הרשימה והיא מנסה למצוא אותה במייל ולא מצליחה להכנס לאתר של בית הספר. היא כותבת לאמא השניה שגם היא מחפשת, והאמא השניה מעלה את הרשימה לוואטסאפ. נמצאה האבידה. היא מתקשרת לרמי שוב ואומרת לו שהרשימה בוואטסאפ ושהיא גם תשלח אליו את ההודעה על סיום חוג הכדורסל של הקטן ביום רביעי ומזכירה לו את הקונצרט של כרמל היום, הוא זוכר, הוא הסיע אותה לחזרות עכשיו ונמצא במשתלה ליד בית הספר כי הוא בונה מחשב השקיה ודישון לגינה וחסרים לו חלקים. 

כן, החיים שלה מלאים באנשים אהובים שהיא צריכה לדאוג להם. אולי זה מסביר למה היום, כל מה שהיא רוצה זה ללכת לטייל בעיר היפה הזאת, ולא לדאוג, ולא לטפל, ולא להתכונן לשום דבר, פשוט להיות. היא קוראת את מה שכתבה וחושבת שהיא מחבבת מאוד את האדם שהיא עכשיו, וזה יותר חשוב מלהרשים קהל בהרצאה, ולא מובן מאליו בכלל, כי היא הקהל הכי קשוח של עצמה.

היא הולכת למופע מציאות מדומה שמלמד על ההיסטוריה של האטרקציה המרכזית של דרזדן - הצוונגר. היא אוהבת מציאות מדומה, אין על זה - להיות בתוף מופע היסטורי. הצווינגר הוא ארמון שנבנה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי אוגוסט החזק, הנסיך הנבחר. המופע סיפר על התוכניות האמביציוזיות של אוגוסט שלא התממשו במלואן, על מה שהיה, על מה שנחרב, על מה ששוקם ומה יש עכשיו. היא כל כך נהנתה במופע שהלכה למוזיאון האומנות בצווינגר, כדי להזכר שציורים לא ממש עושים לה את זה. ואז היא הבינה שיש איפה שהוא אוסף פורצלן והלכה לחפש אותו. הפורצלן, או החרסינה בעיברית, הומצא בסין (חרס + סין = חרסינה, או לפעמים china באנגלית). הוא על בסיס סיליקון כמו זכוכית, אבל החומר טיפה אחר ומערבבים אותו עם דברים אחרים. לקח לאירופאים הרבה זמן ללמוד איך עושים חרסינה, אבל הם הצליחו בסופו של דבר ובדרזדן יש את אחד ממפעלי החרסינה המפורסמים בעולם. בדרך לאוסף החרסינה היא הבינה שיש גם חלק של מוזיאון מדע והלכה אליו. זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.

היא ראתה שם שעונים שעשו בעבודת יד במאה השש עשרה, עם גלגלי שיניים וסקלות זמן שונות. שחלקים שונים בשעון המורכב היו זזים בשעות שונים. היא השתאתה מהפרטים, מהדיוק, מהשילוב של הבנה מכנית ומתמטית שהיה דרוש כדי לבנות את המכשירים האלו, והמכשירים שהשתמשו בהם לניסויים בחשמל, והטלסקופים הראשונים. אז לא היה הבדל בין ממציאים למדענים - כדי לעשות מדע היה צריך להמציא את הדרך לראות דברים. מבחינה עקרונית זה עדיין נכון, אבל היום אפשר לעשות מדע גם בכלים שאנשים אחרים פיתחו, למזלה. היא חושבת על האנשים שעשו את השעונים, שהמציאו את המטוטלת וכלי המדידה לזמן ולמרחב, וחושבת על זה שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בצורה בלתי נתפסת, שתורמים ומקדמים את העולם, והזמן כמו ים שמוחק סימנים בחול, מוחק את השם שלהם. היא חושבת על אוגוסט החזק ועל כל השליטים שרצו לעשות רושם שלא ימחה. זאת לא סיבה נכונה לעשות דברים. זאת לא מטרה טובה. השעון שנשאר, הוא מטרה טובה. היופי שנוצר. הדיוק. היצירה היא ניצחית, בין אם זוכרים או שוכחים את שם מי שעשה אותה. הדבר עצמו ולא הרושם שהיוצר עושה.