אוסנת ושחר יושבות על הנדנדה בחצר ומדברות. אוסנת מספרת לשחר שהשבוע היא נוסעת לכנס בו היא לא מרצה. שחר מסתכלת על אוסנת ולא מבינה: את נוסעת לכנס, בלי להרצות? שחר יודעת כמה אמא שלה אוהבת כשמקשיבים לה וכמה היא משקיעה בהרצאות שלה. אוסנת לימדה את שחר שהמבחן להרצאה טובה הוא כמה היא מצליחה לגרום לכל זוגות העיניים להיות נעוצות בה, ולא בטלפון הנייד שלהן. זאת מלחמה קשה, אבל כשמספרים סיפור מדעי טוב, כמו סיפור מתח, אפשר לכשף את הקהל. שחר לומדת אנימציה ומעבירה את נימי נפשן של הדמויות שלה דרך הבעות הפנים שלהן. היא יודעת לזהות כאב כשהיא רואה אותו, במיוחד אצל אמא שלה.
אוסנת אומרת:
"זונדה לא הזמינה אותי להרצות. היא לא הזמינה אותי בכלל. ראיתי הודעה על הכנס
באתר של המכון של זונדה ושאלתי אותה אם אני יכולה לבוא והיא הסכימה. לא נראה לי
שהיא אוהבת אותי, אני לא יודעת למה. בפעם האחרונה שהרציתי בכנס שלה למדתי מהשאלות
ששאלו אותי אחרי ההרצאה, כל כך הרבה. זה שינה את הראיה שלי בקשר למאמר הגדול שלנו,
ועזר לי לפרסם אותו בעיתון מעולה. אבל כנראה אני לא מספיק טובה בעיניה כדי להזמין
אותי כל פעם." שחר מסתכלת באוסנת ויודעת שזה לא משנה לכמה כנסים יזמינו אותה
להרצות, כמה אנשים יגידו לה שההרצאה שלה היא הכי טובה שהם שמעו, שהם קראו את כל
המאמרים שלה, היא תמיד תפגע מהמקומות והאנשים שלא, שגורמים לה להרגיש שקופה. אפשר
לספר את הסיפור של אוסנת בארבע משפטים: עבודה קשה של שנים מתנקזת למאמר שכל תמונה
וכל מילה בו נבדקות עשרות פעמים. המאמר נשלח לעיתון, נשפט, לא תמיד לחסד, תמיד
דרושים תיקונים, שנעשים, עד שהמאמר מתפרסם ויוצא לעולם. כמה איזכורים בטוויטר,
לעיתים כתבה בעיתון באינטרנט, ראיון ברדיו, ושקט. האימפקט נמדד בציטוטים, שמגיעים
מאוחר מדי ומעט מדי. עד כמה שאוסנת מתאמצת, היא מרגישה שהעבודה שלה לא משאירה חותם
אמיתי.
שחר כועסת על
זונדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה