רמי עצוב

 אוסנת מגיעה הביתה, שמחה לראות את רמי והם מתנשקים. מה נשמע? היא שואלת. הכל בסדר הוא אומר, אבל הקול והפנים שלו אומרים אחרת. מה לא בסדר? אוסנת שואלת, ורמי עונה: "הכל". הוא מספר לה שהוא לא מצליח להשתלט על התלמידים בכיתה שהוא מחנך וזה מתסכל אותו. אוסנת אומרת: "אולי אתה שחוק, כמוני". והוא שואל: "על מה את מדברת?" והיא אומרת: "אולי אתה שחוק מלעשות אותו דבר כל הזמן". רמי מסתכל אליה בתיסכול ואומר לה: "איזה שחוק? אנחנו מדברים על דברים שונים לגמרי! אני לא מצליח לעשות שום דבר שאני רוצה, אני מכין חומר ולא מצליח להעביר רבע, כי הם לא מקשיבים לי, ואני לא יודע איך לגרום להם להקשיב. אני נכנס לכיתות אחרות והתלמידים מקשיבים. אני לא מבין מה אני עושה לא נכון! אנחנו במקום אחר לגמרי!". אוסנת שומעת בעיקר את הטון הכעוס ונעלבת. היא בסך הכל ניסתה לעזור, למה הוא כועס עליה?

רמי היה מדען, כמו אוסנת. הוא יצא איתה לפוסט-דוק, והם היו באותה אוניברסיטה, אבל אוסנת פירסמה מאמרים ורמי שקע בפרוייקטים מסובכים ומתישים, ולא הצליח להוביל מאמר שלו לפירסום. הוא עזר לשני חוקרים אחרים שהוציאו מאמרים פורצי דרך ונתנו לו קרדיט, אבל זה לא הספיק כדי לקבל משרה כשחזרו לארץ. אז הוא התחיל לעבוד במעבדה אחרת באוניברסיטה, אבל זה לא המריא. בסופו של דבר רמי עזב את האוניברסיטה, למד הוראה ועכשיו הוא מורה. יש לו ימים טובים וימים פחות טובים, והיום הזה כנראה היה פחות.

רמי מספר: "נכנסתי ללמד היום את י6, והם הקשיבו לי. נכנסתי ללמד את י2, והם הקשיבו לי ועשו את העבודה. המנהלת עברה במסדרון וראה אותי עצוב ושאל אותי מה קרה וסיפרתי לו. היא תמיד מדברת איתי תוך כדי הליכה. היא אמרה לי: "תכנס בהם! תעניש אותם!" שאלתי אותה – את מענישה? והיא אמר שהיא לא צריכה להעניש מספיק שהיא מרימה עליהם את הקול." אוסנת שואלת: אתה צועק עליהם? רמי עונה, "כן, וזה לא משנה שום דבר." אוסנת נעצבת ומיד חושבת על פתרונות אפשריים, מה רמי יכול לשפר כדי להשתלט על הכיתה שלו. אוסנת חושבת שרמי צריך להיות קצת יותר סמכותי, אבל היא לא אומרת את זה. במקום זה היא ממשיכה להקשיב למה שהוא אומר והוא עדיין נשמע מאוד כועס, לא לגמרי ברור לה על מי, אז היא קצת נעלבת.

בלילה היא מחפשת בטלפון "סמכות להחזיק כיתה" ומוצאת כמה כתבות מעניינות. מסתבר שזאת הבעיה העיקרית של המורים בימינו, מאז שהסמכות ההורית כבר לא סמכות ואין גב למורים וילדים הם המרכז. פעם המורים ניסו ללמדו והתלמידים ניסו לשרוד, והיום, גם המורים שורדים. היא נזכרת שגם לה היה קשה ללמד בהתחלה, אבל לא בגלל משמעת, כי היא מלמדת סטודנטים באוניברסיטה שרוצים להיות שם.

לא תמיד התלמידים שלה רצו ללמוד את החומר שהיא לימדה, והיו שנים שהיא היתה מאוד מתוסכלת. אבל משהו השתנה אצלה בשנים האחרונות, מאז שרמי התחיל ללמד. הם תמיד היו מחוברים במסע המקצועי שלהם, וכשהוא עזב את האוניברסיטה והתחיל להיות מורה, זה הרגיש לה כמו התרחקות. אז היא ניסתה להתחבר לעולם החדש שלו. היא התחילה לחשוב על הוראה ברצינות ואיכשהו זה גרם לה להפסיק לכעוס על הסטודנטים שלה. היא התחילה לראות את הקשיים שלהם ואת הגבורה שלהם בהתמודדות איתם. היא יודעת שהם אוהבים אותה, ולא לגמרי מבינה למה, אבל היא יודעת למה היא כל כך אוהבת אותם – כי הם ממשיכים לנסות להצליח, לא משנה כמה זה קשה או מאיזו נקודה הם מתחילים, הם מנסים כל הזמן להיות יותר טובים. איך אפשר שלא לאהוב אותם על זה?

בכל מקרה, סטודנטים ותלמידי בית ספר הם תלמידים שונים לגמרי. יש עוד דבר שהיא נוטה להתעלם ממנו – עיקר העבודה שלה היא המחקר וההנחיה ופחות ההוראה. היא מתוגמלת ומוערכת על המחקר שנעשה במעבדה, הפירסומים המדעיים, הגרנטים שהיא מגייסת, תלמידי המחקר שמסיימים מסטר ודוקטורט, הפורומים אליהם היא מוזמנת להציג את העבודה שלה. בסוף בסוף, בפינה כמעט נשכחת, כמעט בלתי נראית, יושבת ההוראה. רמי לעומת זאת, הוא בעיקר מורה. למרות שקשה לאוסנת לצאת מהמכונית מדי פעם, היא לא יכולה לדמיין את עצמה בלי שאלה שהיא מנסה לענות עליה, בלי מאמר שהיא צריכה לכתוב, והכי גרוע – בלי תוצאות חדשות. רק ללמד מה שידוע. אולי היא באמת לא מבינה את המצוקה של רמי. היא בטוח לא מבינה איך היא יכולה לעזור לו וזה מציק לה.