תקועה באוטו

 אוסנת לא הבינה למה היא לא מצליחה לצאת מהאוטו. זה היה בוקר ככל הבקרים. היא לקחה כבר את הקטן לבית הספר וחזרה הביתה. כל מה שנשאר היה להכין סנדוויץ וקפה ולצאת לעבודה. אבל היא לא הצליחה לצאת מהאוטו. היא חשבה על זה ושמה לב שזה לא לא-רגיל. כלומר, זה לא קורה לה כל יום, אבל זה קורה לה מדי פעם. במיוחד בימים בהם היא צריכה להגיע לעבודה. זה קורה לה יותר. זה כנראה אומר משהו על החיים שלי, אמרה לעצמה אוסנת, ויצאה מהאוטו. עלתה במדרגות הביתה, הכינה לעצמה סנדוויץ עם אבוקדו וכוס קפה עם חלב שיבולת שועל, ויצאה לעבודה.

במשרד היא פתחה את המחשב. לפתוח את המחשב זה דווקא קל, היא חשבה. מחברים אותו לתחנת עגינה, והוא נפתח על המסך הגדול, והכל נראה יותר גדול ויותר ברור מאשר על הלאפטופ הקטן בבית. היה לה לאפטופ קטן וחזק מאוד. אחראי המיחשוב קנה לה אותו ושם עליו את כל התוכנות שהיא צריכה. כשקיבלה אותו הוא נראה כל כך דומה למחשב הקודם שלה שהיא קצת התאכזבה. כלומר, ככה בדיוק היא רצתה אותו, שלא תרגיש את המעבר, שיהיה חלק. אבל זה היה כל כך חלק שהיא הירגישה קצת מרומה. לא היה שום מאבק, שום השתדלות שהיא היתה צריכה לעשות כדי להסתגל למחשב החדש, שום חידוש. המסך נראה בדיוק כמו המחשב הקודם, הוא רק לא נתקע מדי פעם. חלק. כל החיים שלה הפכו חלקים ומוכרים מדי, כשהיא חושבת על זה. וגם יש לה יותר מדי זמן לחשוב "על זה" בזמן האחרון. זה לא שיש לה פחות משימות, היא פשוט מבצעת אותן בקלות רבה מדי. המאמץ העיקרי הוא לגרום לעצמה להתחיל לעשות משהו, כל השאר קורה מעצמו. היא מיומנת מדי במה שהיא עושה היא חשבה. חייב לקרות לי משהו מעניין, אבל מה?

אוסנת נאנחה ופתחה את הקובץ שעבדה עליו בשבוע האחרון. היא התחילה לבנות תמונה מניסוי שנעשה לפני חמש שנים וזה הזכיר לה את הטיול שעשתה עם המשפחה לכורזים. הם הצטרפו לסיור שלא יצא לשום מקום, חוץ מלחזור 2000 שנים בזמן. ד"ר חירותי, שהנחה את המסע בזמן הורה להם לחפור ולשים את החרסים שיגלו בדליים מיוחדים. לא היה שום דבר מיוחד בדליים או בחרסים שהם מצאו שם, אבל היא והבנות שלה המציאו סיפור על בופה, האישה הקשוחה שעבדה במטבח לפני 2000 שנים והחזיקה את המשפחה שלה בכסף שהרוויחה מלגדל קנביס ולמכור בתוך הכדים שהיא יצרה. בופה התחבבה על כולן תוך כדי הסיפור, וכשד"ר חירותי הראה להם מטבעות זהב שמצאו בחפירה, הן ממש שמחו שבופה עשתה הרבה כסף, אבל אז הוא אמר שהמטבעות מתקופה הרבה יותר מאוחרת, והן התאכזבו. אוסנת חשבה שזה מאכזב קצת פחות מהקצב בו ניסויים מצטברים לגילוי, גילויים הופכים להבנה, והבנה מתפרסמת במאמר. היא ראתה את הגרפים האלו כל כך הרבה פעמים שכבר לא ברור לה מה חדש בהם או מה הם אומרים שלא מובן מאליו.

אוסנת לא אהבה דברים שמובנים מאליהם, וגם לא ממש אהבה מסעות בזמן. היא העדיפה מסעות עם יעד ומטרה ברורים ואם אפשר, שיהיה ניצחון בסוף, כזה שעוד לא היה בעבר. אבל בזמן האחרון, כל המסעות שלה כל כך ברורים וידועים מראש, שהיא מרגישה שהיא לא באמת מתקדמת ליעד. האתגר היחיד הוא לנסח את המאמר כך שכל מי שיקרא את זה יבין. יבין שהיא צודקת.