אני קוראת את הספר החדש של בקמן: "חרדים" והוא לגמרי בקמן, לטוב ולרע. מדמויות שבא לחבק אותן לדמויות שבא לבעוט בהן, והמון ציניות וחמלה בו זמנית. מסתבר שכבר יש סידרה בנושא בנטפליקס - anxious people. איך כל זה קרה כל כך מהר?
מאחר ואני מאוד מושפעת מהסיגנון של הסופר שאני קוראת באותו זמן, אני אכתוב את הפוסט הזה ברוח הכתיבה של בקמן. כמובן שלא טוב כמוהו, אבל זה מה יש.
האוניברסיטה החליטה שלא לקיים לימודים ביום שני כי כי זה יום הסיום של הרמאדן. היא החליטה על זה אתמול. כששאלתי אם יש יום פיצוי ליום האבוד אמרו לי, שגם ככה יש 14 ימי שני בסמסטר, אז אחד שהלך לאיבוד לא ישנה לאף אחד, ולא - לא יחזירו אותו. טיעון שנשמע הגיוני, אבל אם את מתכננת קורס שבו יש 14 ימי שני, ובאמצע הסמסטר נודע לך שלמעשה יש לך רק 13 ימי שני את צריכה לוותר על משהו. מעבר לזה, נכון שהרמאדן זז כל שנה עם הירח, אבל בשנה מסויימת זה לא באמת מפתיע אף אחד שהוא נגמר ביום שני מסויים, אז למה לא להגיד מראש - ביום השני הזה לא יתקיימו לימודים, תתכוננו. מצד שני, היום ה-14 בסמסטר מתבטל כמעט תמיד, ולכן יש לנו שיעור מיוחד שמוקדש ליום האבוד הזה מראש - נושאים מתקדמים בתחום, שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליו. זה לא נורא, המאה ה-19 היתה עידן נפלא בתחום הזה, למה לסבך עם מה שקורה במאה ה-21?
ואם אני נשמעת צינית במיוחד, אני מאשימה את בקמן. (אני גם מזכירה לעצמי את עדה ק', וזה דווקא לטובה. תמיד ידעתי שיש בי עדה ק' איפה שהוא. :-)).
אבל למה להיות קטנוניים? לא רק יום שני בוטל, גם ימי רביעי וחמישי (יום הזכרון הוא יום טעון ויום העצמאות הוא יום חופש). וגם ביום שלישי לא יתקיימו לימודים בין 12 לשתיים כי יש טקס. אז למעשה, כל השבוע הבא התבטל, חוץ מיום ראשון, שבו אני לא מלמדת. אני לא מלמדת גם בשלישי, רביעי וחמישי, אבל ביום רביעי יש לנו פגישת קבוצה שהיינו צריכים לדחות בשבוע. לא נורא.
זהו עם אוניברסיטה. עכשיו לפסיכולוגית שלי. רבתי איתה בשבוע הבא ומאוד נפגעתי ממנה, והרגשתי שהכל נשבר ביננו. במהלך השבוע התמרמרתי עליה לממיע ולבנות. מצב הפוך, כשחושבים על זה - אני אמורה להתמרמר עליהם איתה, לא? אבל ביום של הפגישה הרגשתי שאולי אני רוצה לתת לקשר שלנו עוד סיכוי. הדבר הבכלל לא טריוויאלי שקרה היה, שהיא הסכימה עם כל מה שאמרתי על הדברים הלא מוצלחים שאמרה ולמה אמרה אותם, אבל אמרה גם שזה נורא חשוב שזה קרה ביננו כי ככה אני יכולה ללמוד שאפשר לתקן דברים שבורים, ששבר הוא לא בהכרח הסוף.
עם אמא שלי לא הצלחתי לתקן את מה שנשבר, הרבה שנים. היא לא הסכימה לקבל את הצד שלה ואת זה שלגיטימי להפגע מהדברים שהיא אומרת והאשימה אותי בזה שאני יותר מדי רגישה. הריב עם הפסיכולוגית גרם לי להבין את אמא יותר. היא באמת לא הבינה למה אני נפגעת ממנה כשהיא אומרת לי מה שהיא חושבת. היא לא הבינה למה אנשים נפגעים ממנה בכלל והפגיעה שלהם כאבה לה והיא לא ידעה מה לעשות עם זה. זה נורא עצוב, גם בשבילה וגם בשבילי. בשבועות האחרונים לחייה, דברים נפתחו ביננו. והיו רגעים טובים גם לפני. היא היתה נורא חשובה לי. אני חושבת שהיא ידעה את זה.
איך הכל היה כאן ים, איך חבר נשאר חבר
וככה כתף אל כתף
איך רצינו את זה כל כך שביקשנו רק לתת
לא יכולנו לנחש שזה מה שייצא
את יודעת ככה אני אוהב
את יודעת כמה שאני אוהב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה