היה הרבה מאוד טוב בכנס, למעבדה שלי ולמה שבאתי להראות ולהציג. ביומיים שאחרי הכנס, כשטיילנו בבוסטון הייתי מאושרת. כי ידעתי שהצלחתי בכל הידעים שהצבתי לפני עצמי, לפני ותוך כדי. רק כשהגעתי הביתה, בתוך החיבוק של ממיע, האבק ירד וכל האכזבות הקטנות ושברונות הלב המקומיים הפכו ברורים. לפעמים גם כשכל המטרות מושגות, יש קצת כאב לב אחרי, על כל הקרבות המיותרים שהייתי צריכה להשתתף בהם, ואלו שעוד אצטרך לצאת אליהם.
אחרי שלוש וחצי שנים בהן לא נפגשנו, הגעתי לכנס וראיתי שהאמריקאים מאוד התאחדו בתוך עצמם, ומתוך כך, אנחנו והקהילה האירופאית נדחקנו לצד. בהתחלה זה הפריע ודיכדך אותי, הרגשתי שאני עובדת בווקום. אבל אז דיברתי עם ממיע והוא אמר לי: על קשרים צריך לשמור ולטפח, ואם לא עשית את זה, עכשיו זמן להשפיע ולשנות. זה נתן לי כח ואמון ביכולת שלי לשנות, וזה כל מה שהיה צריך. ההרצאה שלי התקבלה מצויין, בדיוק כמו שרציתי, השפעתי על בחירת המארגנים לכנס הבא, השפעתי על בחירת הפוסטרים וההרצאות המצטיינות, קיבלתי הצעה להיות עורכת בעיתון התפתחות ואבולוציה, חיזקתי קשרים ישנים, יצרנו קשרים חדשים ומבטיחים, וקיבלתי גישה לדאטה שמאוד רציתי להשתמש בו. הייתי אומרת שחזרתי למקום שלי, אבל יותר נכון להגיד שתפסתי מקום מכובד יותר בקהילה.
באתי, ראיתי, ניצחתי, אבל.
ראיתי מקרוב ומבפנים איך החלטות מתקבלות לא על סמך מצויינות או יכולת אלא על סמך קירבה למקור הכוח וקשרים אישיים. איך עבודה קשה של אנשים נפסלת בגלל דיעות קדומות, שלא נאמרות בצורה גלויה, אלא מאחורי הקלעים. זה הדבר שהכי קשה להתמודד איתו, כי הוא שקוף כמעט לחלוטין למי שהדברים נאמרו נגדו. צריך הרבה רגישות לסבטקסט כדי להבין איפה באמת אתה נמצא.
באופן אישי - הרעיון המהפכני שהצענו, עדיין בשלבי עיכול בקהילה, למרות שהרבה מאוד חוקרים הראו תוצאות שתומכות בו, אף אחד לא קישר אותן בפירוש לכך שהן מוכיחות את הרעיון שלנו. אני קישרתי בהרצאה שלי, באמצע, בין תוצאות מאוד מרשימות לתוצאות חדשניות אחרות, אבל כמעט ולא נשאלתי על זה - נשאלתי בעיקר על התוצאות. והיו המון שאלות, היה הרבה מאוד עניין והתלהבות. אבל זה לא מספיק לי בשלב הזה. אני רוצה לשמוע בצורה מפורשת - "כמו שאמאל'א הציעה, זה יכול להסביר את מה שאנחנו רואים". אף אחד לא מעז להגיד את זה. אולי כי הם מרגישים שהם לא בטוחים עד הסוף, במשמעות ובביסוס. זה לא בידיים שלי, מה שאחרים עושים עם העבודה שלי. כל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך ולחקור, ומעצמן, ראיות נוספות עולות שמחזקות את הרעיון שלנו, גם בידיים שלנו, וגם בידי אחרים. מתי ואם הקהילה תקבל את הרעיון הזה למיין סטרים - זה לא בשליטתי.
צריך להכנס לעומק הדברים כדי לבחון אותם, ויש לי תחושה שמעט מאוד אנשים נכנסים. זה עוד דבר שקצת הפריע לי בכנס. הריכוז בשיטות החדשות ובתוצאות המיידיות שהן מביאות. תחושה שאנשים לועסים מהר ופולטים. היו תוצאות יפיפיות ומידע חדש, אבל מעט רעיונות חדשים. אנשים עשו המון, אבל קונספטואלית - יש לי הרגשה שהתקדמנו מעט. אולי זה כמו שלבי צמיחה של ילד - יש תקופות שהם אוכלים כמו משוגעים, ותקופות שהם צומחים בבת אחת. ואולי זאת קהילה שחוששת להעלות רעיונות חדשים ויותר קל לה לדבר על תוצאות שמקדמות רעיונות שהם כבר מיין סטרים. אולי זה נכון לכל הקהילות המדעיות, אבל זאת הקהילה האישית שלי, יותר אכפת לי מהם.
היתה ההרצאה בה חוקר מצויין, דיבר על חוסר הבהירות של מודל מסויים שאנחנו הבהרנו בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים, כדי להצדיק את המוטיבציה עבודה שלו. הרצאה מצויינת אגב, שנהניתי ממנה. יכולתי להעלב ולכעוס, ואולי נעלבתי וכעסתי, אבל לא פעלתי לפי זה. בסוף ההרצאה הרמתי את היד וביקשתי את המיקרופון ואמרתי לו: הרצאה נפלאה, יופי של דאטה. כמו שאתה יודע, פירסמנו לא מזמן עבודה שמראה בצורה ברורה את מודל ב'. האם אתה חושב שהעבודה שלך יכולה לחבר בין שני המודלים? הוא הנהן בראשו ואמר: אני מכיר בעבודה שלך, הגן שאני עובד עליו מכיל אתרים שיכולים לחבר בין שני המודלים ואולי זה מה שיסגור את העניין. זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, את איש מודל א', שזה הרגע עירער במודל ב' (אותו אנחנו חיזקנו), ואומר: יכול להיות ששניהם נכונים - בפעם הראשונה. זה סוג של נצחון, בקרב שבעיני מיותר לגמרי, כי הוא יכל להגיד את זה מראש, אבל זה היה קרב הכרחי, ובלי ללכלך את הידיים, העברתי את הנקודה שרציתי להעביר.
והיו עוד הרבה רגעים מאתגרים שכאלו, כל הכנס. בכל הצמתים שאני זוכרת, הצלחתי לבחור נכון איך להגיב ואיך לפעול, הייתי האדם שאני בוחרת להיות. שאלתי שאלות מתוך עניין, הצעתי דרכים לבסס, דרכים לחזק, הסתכלות מחזקת. היו גם תגובות מחממות לב, למשל חוקרת מקסימה שהכרתי פחות לפני הכנס ובאה ואמרה לי: "את כל חכמה, וכל כך נחמדה, ותמיד מחייכת ותמיד אומרת דברים בצורה חיובית, את מדהימה בעיני!" היא מאוד ריגשה אותי וגם היא היתה מופלאה בעיני, בחיוך ובחיוביות שלה. צריך להיות מאוד חזקה ומאוד להאמין בעצמך, כדי לא לוותר, ולהגיד מה שאת חושבת, ולהמשיך ולהגיד, ולהשאר חיובית, אפילו כשהשאר בוחרים בדרכים אחרות. התיקווה שלי היא שמשהו ממה שאני אומרת, משדרת ומנסה להעביר הלאה, יעבור. אפילו משהו קטן, ויעשה הבדל, גם במדע, אבל בעיקר - בהתייחסות לאחר - המדע האחר והמדען האחר, ובדיאלוג בין מדענים.
לפעמים הרגשתי כמו בפרק האחרון של ארקיין, כשנגד כל הסיכויים ג'ייס מצליח לשכנע את המועצה של העיר העליונה לפעול למען שלום בין העיר העליונה והתחתונה, ואז ג'ינקס יורה טיל מהעיר התחתונה לעיר העליונה שמכוון בדיוק לאולם המועצה, וכך הסידרה מסתיימת. זה מה שאהבתי בסידרה הזאת - שלפעמים הכוונות הכי נאצלות וטובות לא מסתיימות באושר ועושר וצדק לכל, אלא בכישלון מפואר. ובכל זאת צריך להמשיך לנסות, כי זה הדבר היחיד שאפשר. בדיוק כמו בחיים האמיתיים.
קניתי לזוהר גרביים שאומרות: תמיד תהיי עצמך! ואז למטה: אלא אם כן את יכולה להיות חד קרן. אם את יכולה להיות חד קרן, תמיד תהיי חד קרן! אז מסתבר שאני יכולה להיות חד קרן ואני מנסה להיות חד קרן, לפחות חלק מהזמן. :-)
תודה שהקשבתם, המשך שבוע טוב וחג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה