היום בלילה אני טסה לבוסטון. בוסטון לא מחכה לי, אבל לפחות לא אהיה בה לבד, אני טסה עם מנהלת המעבדה שלי וגם הסטודנט שלנו יגיע לשם. כנס הקיפודים שנדחה בשנתיים עומד להערך בשבוע הקרוב ואני מאוד מתרגשת מזה. ולחוצה גם, אבל לא מהכנס אלא מהטיסה לבוסטון בזמן קורונה. עשיתי בדיקה ואני שלילית לקורונה ואני גם מחלימה שזה ממש מהדרין. יש לי הכל, אבל לטוס לארה"ב זה תמיד מלחיץ.
אני זוכרת איך הרגשתי לפני הכנס הקודם בספטמבר 2018, שהייתי אחת מהמארגנות שלו, וזה כל כך השתנה שזה לא נתפס. אולי כי למרות שלא נפגשנו כן הייתי בקשר עם הקהילה, דרך שיפוט מאמרים ועבודה משותפת ואני מרגישה קרובה ומחוברת לקהילה. אני מכירה הרבה יותר את העבודה של הקוליגות שלי ומאוד מעריכה. אני ממש מחכה לפגוש את כולם ולשמוע מה הם עושים. לצערי הרבה אנשים שאני אוהבת לא יבואו. חלק בגלל הקורונה, וזה מובן לגמרי, אבל יש אנשים שפשוט נעלמו ואני אפילו לא לגמרי יודעת למה. חברה שלי לא מגיעה לכנס ולא עונה למיילים, ואני חוששת שמשהו קרה לה, אבל אני לא יודעת מה. חבר שלי פתח חברת סטרט-אפ, כנראה כי לא קיבל קביעות.
---
אני בבוסטון! הצלחנו לעלות על הטיסה והיא עברה בשלום. הגענו למלון בשמונה בבוקר ויצאנו לטיול בבוסטון היפה. זה כל כך מעייף! ואנחנו מנסות להשאר ערות כמה שיותר כדי לישון לילה יותר שלם ולהפטר מהג'ט לג. זה מרגיש כמו יום כיפור - סופרות את השעות עד שנוכל ללכת לישון!
אנחנו כבר בחדר שלנו במלון ומנסות לעשות הכל כדי לא להרדם. כדי שלא נתעורר באמצע הלילה.....
זה קשה. וקשה גם לכתוב משהו קוהורנטי, אז פשוט אשחרר את הפוסט הזה כמו שהוא. אחלו לי בהצלחה עם הג'ט לג ועם הכנס!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה