היו אצלנו חברים ביום שישי. הם הסתכלו על הספר של ירדן ושלי ואחת החברות שלי אמרה: "איזה יופי שהיתה לירדן התנסות כזאת, עכשיו היא יודעת שזה קל". הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "זה ממש לא היה לה קל, קשה להבין כמה קשה היא עבדה על כל הבעה וציור בספר הזה, כי הציורים נראים זורמים ופשוטים, אבל על כל הבעה וציור היא עבדה שעות וימים" החברה בכל זאת התעקשה להגיד שזה קל. היא הסבירה שיש אנשים שמאוד קשה להם (כמוני) ויש אנשים שמצליחים בקלות להתקבל ולעשות דברים. אמרתי לה שהאנשים שמצליחים בקלות עובדים מאוד מאוד קשה על הקלות הזאת.
סיפרתי את זה לירדן והיא אמרה: "ברור, אני פשוט לוחצת על כפתור ההצלחה וזה מצליח. מי שלא מצליח פשוט לא לוחץ מספיק חזק".
מאוד אהבתי את כפתור ההצלחה הדימיוני הזה. הוא מסביר את הקושי ההולך ומתגבר שאני מרגישה ככל שהמשימות בפני יותר גדולות. את חוסר היכולת שלי להסיק מההצלחות הקודמות שלי שגם הפעם אצליח. כי אין כפתור כזה. כל מאמר שאני כותבת, קטן או גדול, מצריך אותי לפצח חידה אחרת ואני אף פעם לא בטוחה שאמצא את הפתרון. ככל שאנחנו מנסים לפצח חידות יותר גדולות, הדרך יותר קשה וגם חידות קלות הן לא פשוטות. לפני כל הרצאה, אני צריכה למצוא מחדש את הדרך לספר את הסיפור בצורה שתעניין ותקסים. לפני כל שיעור אני צריכה למצוא מחדש את העניין כדי להעביר אותו הלאה. זה שהצלחתי לא מבטיח שאצליח, רק שלא אכשל לגמרי.
זה מעייף. אבל אם באמת היה כפתור כזה, האם הייתי משתמשת בו? רוב החיים הם הדרך, ההתנסות, מה שלומדים בה, חוויות שעוברים. המאמץ שמושקע בפיצוח, עבודת הצוות, החשיבה, הלמידה. אם היה כפתור כזה, כנראה שהייתי מחפשת דרך אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה