ישבתי עם חברה טובה השבוע, ודיברנו על זה שכל שכבת הגיל שלנו עסוקה בחיפוש עצמי. שכבת הגיל שלנו בת 40-50 עכשיו. לא עוד ילדים בני שלושים, אבל עוד לא זקנים של ממש. ניסינו להבין את עצמנו. באיזה שהוא שלב שאלתי אותה: מה הדבר שהכי נהנית ממנו בקריירה שלך במדע? בלי לחשוב בכלל, היא אמרה: השנה הראשונה שלי בכל מקום שהייתי בו.
(הערת ביניים: איזה כיף שיש לי חברות טובות לשיחות טובות שכאלו, ואיזה כיף לה שישר ידעה להגיד בדיוק, לי לקח כמעט שבוע).
השאלה הבאה שלי אליה היתה: איך את גורמת לכל שנה במקום בו את עובדת להרגיש כמו השנה הראשונה שלך?
על זה היא עדיין עובדת, אני מאמינה. :-)
אנחנו מאוד שונות. היא מבריקה בצורה יוצאת דופן, קולטת בשעה דברים שלאנשים רגילים לוקח שבועות ויותר להבין, אם בכלל. יודעת לחבר, לסנטז, להסיק מסקנות, לישם תוך שניה בערך. אמיצה. לכן בשנה הראשונה היא עושה ניסים בכל מקום אליו היא מגיעה ואחרי זה, היא מרגישה שהיא עומדת במקום. היא לא עומדת במקום אף פעם, אבל כך היא מרגישה. היא עשתה נס פרטי במעבדה שלי כשהקמתי את המעבדה - היא שכנעה אותי לעשות ניסוי שלא הכרתי בכלל, שיטה שהפחידה אותי לגמרי, עשתה אותו, ניתחה אותו, הבינה שזה לא מספיק ומצאה מישהו שעשה את זה כמו שצריך. חמישה מתוך תשעת המאמר הראשונים של המעבדה, כולל המאמר, מבוססים על השיטה הזאת. כשהיא עזבה כדי להאיר במקום אחר, הלב שלי נשבר, אבל בסופו של דבר למדתי לשמוח בשבילה ונשארנו חברות ואף העמקנו את הקשר.
כמו שאמרתי בסוגריים למעלה, לי לקח כמעט שבוע להבין מה הדבר שהכי אהבתי בקריירה שלי, והוא - להרגיש שאני חלק ממשהו גדול ממני ומשמעותי, ושאני משמעותית בתוכו. בפעם הראשונה הרגשתי את זה בקלטק, וזה נמשך לא מעט שנים שם, אבל לא בשנתיים האחרונות. הרגשתי את זה גם כאן, במיוחד סביב המאמר המשמעותי שלנו, אבל אני לא מרגישה כך יותר ואני רוצה להבין איך ליצור את ההרגשה הזאת מחדש.
אני מאמינה שזה אפשרי. אבל זה יקח זמן למצוא את הדרך.
היום לפני שנה בדיוק אמא שלי נפטרה. מאוד יכול להיות שחלק מזה שאיבדתי את ההרגשה הזאת קשור לזה שהיא כבר לא איתנו. אני כל כך מתגעגעת אליה. לחיות שלה, לאנרגיות שלה, לכעס ולביקורת שלה אפילו. אמא אהובה שלי, אני מקווה שאת ממשיכה להאיר ולהעיר כל מקום בו את נמצאת בכח ובאנרגיות שלך. בי את נמצאת כל הזמן. אוהבת מאוד ומתגעגעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה