אני לא אוהבת לספר לעצמי סיפורים על כמה קשה להיות ראש מעבדה, לגרום למאמרים ולגרנטים להתקבל, להנחות סטודנטים שאין להם מושג, להנחות סטודנטים שיש להם מושג, ללמד, להיות ראש וועדה, לשפוט מאמרים וגרנטים של קוליגות, תיזות של סטודנטים, לשווק את המעבדה כדי שסטודנטים יבואו אלינו, לדאוג לכך שהחיים במעבדה יהיו טובים ונעימים או לפחות נסבלים לסטודנטים, להזמין מרצים לסמינר, לגרום לסטודנטים ולקוליגות שלי להגיע לסמינר, לגרום לקוליגות שלי להזמין אותי להרצות בכנסים וסמינרים - זה לא באמת נגמר, אז אפסיק רנדומית כאן.
אני לא אוהבת לספר שזה קשה לשלב בין עבודה לבית, להיות נוכחת באמת בחיים של ארבעת ילדי ובעלי, לדאוג לכך ששני החתולים שלנו יחיו, שהחשמלאי יתקן את הדוד, לאתר את מקור הנזילה ולסגור את הברז, לדאוג לזה שהסלון והמטבח יראו לא כמו אחרי סיכול ממוקד, להרגיע את ערימות הכביסה, לבשל אוכל מזין, או לפחות אוכל, לזכור להוציא כסף לעוזרת ולהכין לה קפה שחור, לנשום.
אני לא אוהבת לספר לעצמי שזה קשה, כי אז ארחם על עצמי וארגיש שלקחתי על עצמי יותר מדי ואולי אני צריכה חופש. כי מאיפה אקח לי חופש בדיוק ומי בחר בחיים האלו אם לא אני? אני הבאתי את כל זה על עצמי, זה בדיוק מה שרציתי, רק לא ידעתי שזה כזה קשה. אבל אם אני לא אדע שזה קשה אולי לא אשים לב לזה ויהיה לי יותר קל.
חוץ מזה זאת פריבילגיה ענקית להיות אמא לארבעה ילדים בריאים ואשת איש שאוהב אותי למרות שהוא מכיר אותי ממש טוב, וראש מעבדה עם סטודנטים שמפרסמת מאמרים ומקבלת גרנטים, וחלק ממחלקה עם קוליגות שאני ממש מחבבת, אפילו בלי להתאמץ, אז מה אני בכלל מתלוננת?
אז זהו, שזה קשה. אני כל הזמן מתאמצת. וזה מעייף להתאמץ כל הזמן בלי לקבל איזה שהוא פרס. כי אין מספיק מדליות, פשוט אין.
אולי זה סתם סימפטום של סוף סמסטר, שבוע אחרון וזה נגמר. לחודש.
אולי אני סובלת מכתיבת יתר, יכול להיות שיש מחלה כזאת. כותבים כל כך הרבה שגומרים את כל המילים שהוקצבו. כמו תהילה, או איך שקראו לאישה מהסיפור של שי עגנון. שילשול סופרים.
נמאס לי להיות כזאת כועסת. אני בטוחה שזה קשור לחיידקי המעיים שלי, כי הכל קשור אליהם מסתבר, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להיות קצת פחות כועסת כל הזמן וקצת יותר שמחה.
עכשיו אסגור את המחשב ואסע הביתה. הגיע הזמן אני חושבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה