ביום שישי וביום שבת רצתי, אחרי שיותר מחודש לא, ומיד נזכרתי למה אהבתי לרוץ. זה הדבר היחיד שממש מרגיע אותי, מיד ולאורך זמן. אולי בגלל שלא רצתי הייתי כל כך עצבנית בחודש האחרון, ואולי באמת החיים היו יותר מעצבנים, קשה לדעת. כנראה שניהם.
בחודש האחרון קצת הלכתי לאיבוד לעצמי. גם כי הפסקתי לרוץ, גם כי שפטתי את המאמר של הקוליגה המאתגרת שלי, גם כי הייתי שקועה בכתיבת הרוויו המתיש, תיקון מאמר בפעם החמישית, הוראה והנחיה, גם כי פתאום התגלו לי דברים על מאחורי הקלעים של שני מהלכים משמעותיים שקורים באירגון שלי בזמן האחרון. הגילויים האלו גרמו לי להרגיש שאני בעצם לא מבינה שום דבר ומספרים לי המון סיפורים כדי להצדיק דברים מוצדקים לגמרי, מסיבות שמסתירים ממני... כל כך עקום!
שכחתי קצת לנשום ופתאום היום, השולחן שלי היה נקי בצורה לא רגילה. הגשתי את הרוויו אתמול, ושלחתי אותו גם לחוקר שאני מאוד מעריכה ולא מסכימה איתו, בדיוק כמו שהבהיר הציע. אני שמחה במה שכתבתי. צריך עוד לעבוד על התסריט כאן, הסיפור קצת מסורבל, אבל הוא משכנע בעיני ואני מקווה שיעזרו לי לשפר אותו. הקלה גדולה לראות אותו יוצא החוצה. אני מקווה שלא יעבידו אותי בפרך כדי לתקן אותו, אבל מצד שני - אשמח לעשות אותו יותר זורם.
ופתאום היה לי זמן להסתכל בעיתונים החשובים ולראות מה חדש. לחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו. לבחור ממש. זה היה כיף ולא מוכר, ולא מרוקן לשמחתי. התחלתי לחשוב על המאמר הבא שאני צריכה לכתוב, אבל לא בחרדה או בלחץ, בסקרנות. זה מאמר אחר לגמרי, שעוד לא כתבתי כמוהו. הרפתקאה חדשה לצאת אליה.
אין כמו חופשת סמסטר אחרי סמסטר מאומץ כל כך. המשך שבוע טוב שיהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה