בימים האחרונים אני מנסה להבין למה כל כך התחברתי לארקיין. זאת סידרה מצויירת למבוגרים, מבוססת על משחק מחשב (ליגת האגדיים) עם המון תקציב לאנימציה מדהימה ולמוסיקה מרגשת. היא מהירה, עוברת בין מצבים קיצוניים מהר מדי, ובגדול - כל ניסיון של הגיבורים לצאת מהקונפליקט בו הם נמצאים נכשל. כל בחירה שנראית הדבר הנכון נופלת בגלל דברים שבדרך כלל לא תלויים בהם או לא ניתנים לחיזוי. כשהם נזהרים ומתאפקים, הצד השני רומס אותם. כשהם תוקפים, הם הורגים את האנשים שלהם. כאילו אין בחירות נכונות. אין הצלחות שאין בהן פגיעה עצמית או פגיעה באנשים חפים מפשע. אין ממש טובים ורעים, יש אנושיים, עם חולשות וגבורה. והגבורה והצדק בדרך כלל, לא עולים יפה. גם החולשה לא ממש מוצלחת.
כשאני כותבת את זה ככה נעשה ברור למה הסידרה מדברת אלי. זה בדיוק המקום בו אני מרגישה שאני נמצאת. באמצע בין הכל לכלום. במציאות שאין בה הצלחות שלמות, וחיים באושר ועושר. תמיד יש נגיעה של עצב. תמיד יש טיפה אכזבה, אלא אם כן הציפיות ממש נמוכות ואז יש הפתעות לטובה.
בשבוע שעבר נסעתי עם ממיע לירושלים, סיור חנוכיות ולילה במלון, בלי הילדים. נכון שהגנבנו ארוחת ערב עם ירדן ולמחרת ביקרנו אותה בבצלאל, אבל זה היה יום שלו ושלי ביחד, לבד. פעם ראשונה מאז שנסענו לצפון כשהייתי בהריון עם ירדן. 21 שנים. זה היה מעולה. נהננו נורא, וזה דווקא הרגיש מוכר. כאילו כבר עשינו את זה ורק נזכרנו לעשות את זה שוב. באחת השיחות שלנו הוא סיפר לי על זמן שבו טייל בארה"ב לבדו ונסע במכונית בצפון מרכז ארה"ב. קם בבוקר, קרא, אכל מה שבא לו, נסע, קרא עוד קצת, עשה מה שרצה. הוא אמר - כל כך נהניתי מהזמן הזה. ובא לי לנסוע איתו בקרוון באמריקה. לשים את השאר בצד ולטייל ביחד. לנסוע, לקום בבוקר, לקרוא ספר, לטייל, לאכול, להמשיך ולנסוע. בלי מטרה, בלי כיוון מוגדר. פשוט לחיות. כאילו שום דבר אחר לא משנה.
או לא כאילו.
אני מקווה שנמצא דרך לעשות את זה יום אחד. המשך שבוע טוב לכולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה