זה משחק מחשב שאף פעם לא שיחקתי, אבל אני ממש אוהבת את המוזיקה שלו ועכשיו אני והבנות מתלהבות מהסידרה שלו - ארקיין. אנימציה למבוגרים - 16+, ששום דבר לא צפוי בה והגיבורים אנושיים. לא חלקים, יפים ומושלמים כמו הגיבורים של סרטים מצויירים רגילים, אלא אנשים שבין השאר - מפשלים, טועים, מחליטים לא נכון ונכשלים, וקמים וממשיכים ללכת.
הגדול שלי הגיע לדירוג 3381 בליגת המשחקים שחקן מול שחקן של פוקימון גו, מה שהכניס אותו ללידרבורד העולמי למקום 360 בעולם. בארה"ב בלבד יש 800000 שחקנים. אני ממש גאה בו, משתאה וגאה. כשהוא מחליט שהוא הולך על משהו, הוא פשוט עושה את זה, זה די מדהים ומעורר השראה. אמרתי לו שזה אומר שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם הוא יחליט שזה מה שהוא רוצה. זה משחק מורכב עם אסטרטגיה, זכרון, זריזות ותגובה מהירה. אני ממש לא מתקרבת לרמה שלו וזה מדהים אותי שהוא כזה טוב.
קצת חזרתי לחיים לאחרונה. אני רצה בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. התחלתי ללכת לפסיכולוגית ואני ממש מרוצה מהתהליך שאני עוברת איתה. יש לי קצת יותר אנרגיות לעשות דברים והתחלנו לצאת להצגות והרצאות פעם בשבוע. אני ממש מודה על זה שחזרתי לעצמי, אבל בעצם אני לא לגמרי מי שהייתי. משהו אצלי השתנה. אני מנסה להבין מה ומי אני המחודשת.
Legends never die
They become a part of you
Everytime you bleed for reaching greatness
Legends never die
כששמתי את השיר הזה בפעם הראשונה חשבתי על אמא שלי וכמה שזה נכון לגביה אצלי. היא הפכה לחלק ממני, ממי שאני. אני חושבת שזה מה שאנחנו משאירים אחרינו, את הטוב והרע שהטבענו באנשים הקרובים אלינו. עדיף להטביע טוב, אם אפשר. אמא שלי הטביעה בי אומץ, נחישות, עקשנות ועמידות. אולי בגלל זה התחלתי לשמוע את השירים של ליג אוף לג'נדס בזמן האחרון - הם על הקרבות היומיומיים שלנו ועל הגבורה שיש בנו.
שנתיים וחצי כמעט עברו מאז שהתפרסם המאמר המשמעותי ביותר של המעבדה, זה שממש התרסקנו עליו, שהיה התיקווה הגדולה שלנו לGREATNESS. מאז פירסמנו עוד חמישה מאמרים. כשרצתי בבוקר חשבתי על סוגי המאמרים והעבודות שמתפרסמים. יש עבודות שמוסיפות מידע שמסביר דברים שאנשים ראו, יש עבודות שמייצרות בסיס נתונים לאחרים, יש עבודות שמאפיינות תהליך או תופעה, יש עבודות שמפתחות שיטה שאחרים יוכלו להשתמש בה, ויש את אלו שמגלות תופעה חדשה ואלו שמוצאות את המנגנון של תופעה לא מוסברת. היו לנו מאמרים מכל הסוגים ואני חושבת שאני הכי אוהבת לגלות משהו שאחרים לא ראו לפני ולפענח מנגנון שעומד מאחורי תופעה. כל עבודה מדעית מבוססת תורמת למדע, ההבדל הוא בעד כמה היא תורמת. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לירידה בדרייב שלי בעבודה. אולי השחיקה - עוד מעט אני סוגרת 10 שנים בישראל ובמעבדה ולא לקחתי שבתון עדיין. אולי המוות של אמא השפיע עלי. ואולי אני מאוכזבת מעצמי וממה שהשגתי. אולי קיוויתי להצליח יותר וזה לא קרה. קשה לי להגיד את זה, אפילו לעצמי, כי זה מרגיש כמו תבוסתנות. גם הצלחתי בכמה דברים שהיו חשובים לי - פירסמתי לא רע, השגתי גרנטים, הנחיתי סטודנטים שפירסמו מאמרים וסיימו מסטר ועכשיו דוקטורט. מכירים ומעריכים אותי בתחומים בהם אני עוסקת ויש לי משתפי פעולה נהדרים. אבל, קיוויתי ליותר.
מצד שני, כשאני כותבת את זה אני אף פעם לא יודעת מאיפה זה בא. תחושת הנמיכות הזאת. האם אני באמת מאוכזבת מהמקום אליו הגעתי או שזה יום שבת בערב ומחר יום ראשון, ותמיד קצת קשה לי עם יום ראשון כי הגדולה והגדול נוסעים למקומות שלהם. (למרות שמחר הגדול נשאר עוד יום בבית לשמחתי). אולי זה בגלל שאני עובדת עכשיו על כתיבת רוויו שמתיש אותי. קוליגות חברות שלי ביקשו ממני לכתוב סקירה על אבולוציה של רשתות בקרה להתפתחות ולמרות שידעתי שזה הולך להיות קשה ומסובך, ושאני מנסה להתרחק מהתחום הזה לכיוונים יותר מנגנוניים, הסכמתי. עכשיו אני יושבת כבר שבועיים וקוראת על התפתחות השלד וכלי הדם בבעלי חוליות, על התמיינות שכבות ביצורים קדומים וגם בכל קווצי העור. כל הקריאה שדחיתי לזמן אחר - עכשיו הגעתי אליה. וזה קשה! כשהתחלתי לחקור ביולוגיה לפני 17 שנים, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב סקירות. אבל אז נהינתי מזה - זה היה חלק מהלימוד שלי, זה היה מלהיב, ידעתי הרבה פחות, לא הכרתי אף אחד ואף אחד לא הכיר אותי - לכן היה לי הרבה יותר אומץ. עכשיו הכל יותר כבד. הידע הקודם שלי, האמירות הקודמות שלי, מה שאנשים אחרים חושבים - הכל מכביד עלי ומקשה. גם לא היו כנסים פתוחים יותר משנתיים. הכנס האחרון אליו נסעתי היה בפברואר 2019. הרציתי מאז על העבודה שלי בכל מיני הזדמנויות, אבל להרצות בזום זה אחר לגמרי מלהרצות מול קהל, פחות מרגש, טוען ומלהיב. עכשיו חוזרים להרצאות חיות וזה מאוד משמח. הכנסים חוזרים בשעה טובה. מדע נעשה בקהילה וקהילה צריכה להפגש כדי להחליף דיעות ולהתעדכן. זה קצת מלחיץ, אבל אני יודעת שזה לטובה.
אז אני לא באמת יודעת למה יותר קשה לי להתניע בבוקר ובמיוחד בימי ראשון. הייתי רוצה לדעת, כי אני חושבת שזה יעזור לי להתמודד, אבל אני לא בטוחה בסיבה. מחר הגדול בא איתי לעבודה, אז אולי יהיה לי יותר קל הפעם. שיהיה שבוע טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה