יום שלישי, 20 ביולי 2021

לאמא שלי לא היה זמן

 זה לא שהיא מיהרה תמיד, אבל לא היה לה זמן ולא היתה לה סבלנות לדברים שדורשים מאמץ רב ולא בטוח שישאו פרי. היא העבירה את חוסר הסבלנות והבטחון האלו אלי, גם בגנים וגם בחינוך. ודווקא עכשיו, כשהיא לא איתי פיסית, אני מוצאת את עצמי נאבקת בגישה הזאת. לא ממש נאבקת, מתעמתת אולי. באנגלית זה - STRUGLE. 

בתור התחלה - אני כבר לא מסוגלת לתקתק דברים כמו פעם. לא מדברת על החלטות מהירות בקשר לסטודנטים או מכתבי המלצה או שיפוט מאמרים. שם אני עדיין די מהירה. אני מדברת על כתיבת מאמרים, גרנטים, סקירות. משהו השתנה אצלי, אני הרבה יותר כבדה. כמו פיל. פעם היו לי רעיונות גדולים ורק חיכיתי לכתוב עליהם מאמר. בתחילת המעבר שלי לביולוגיה, עוד לפני שכתבתי מאמר אחד שלי, כתבתי חמש סקירות, וזה היה קליל. היו לי המון רעיונות לגבי מערכת שלא ממש הכרתי לעומק. הסקירה השניה שכתבתי היא המאמר הכי מצוטט שלי עד היום. גם בגלל התוכן, גם בגלל העיתון. כשבאים לתחום חדש באים עם אינטואיציות אחרות וראיה אחרת. אחר כך מכירים והראיה משתנה ואז נתפסים לתוך הפרטים וההבנה שלהם והחיבור שלהם ביחד, וקצת יותר קשה להיות קליל. הסקירה האחרונה שכתבתי היתה ב-2018 והיא סיכמה את המאמרים הראשונים שהוצאנו מהמעבדה. היא לא זכתה ליותר מדי התעניינות או ציטוטים. אני מחבבת אותה אבל לא הרבה יותר מזה.

עכשיו הוזמנתי לכתוב שתי סקירות. האחת ממש על הדבר שהוא לב המחקר במעבדה והשניה על נושא שהיה לב המחקר אבל טיפה זזנו ממנו בהסתכלות. ואני קצת מתקשה בכתיבה. את השניה בכלל לא התחלתי כי הדדליין הוא בסוף השנה. את הראשונה התחלתי וקצת נתקעתי. 

כשאני חושבת על הדברים שאני עושה, כמעט הכל מרגיש לי כמו עבודות שירות, כולל הסקירה הזאת, גיוס סטודנטים וכל וועדות ההוראה שאני חלק מהן. בשביל מי בשביל מה? אמא שלי היתה שואלת. מה יצא מכל המאמץ הזה? אבל היא הכי שמחה בעולם כשהפכתי לפרופסור, כך שיש דברים שכן היו שווים את המאמץ שלי בעיניה. 

פעם היה לי צורך הרבה יותר חזק להביע את עצמי, לחדד את הרעיונות שלי ולהסביר את מה שאני יודעת. 

אתמול יצאתי להליכה לעת ערב, כדי לזקק את המחשבות ופשוט כדי ללכת. באחד הבתים ראיתי שרשרת אורות מנצנצת שהזכירה לי אורות של כריסמס מארצות הברית. פתאום דימיינתי מסיבת קיץ כזאת, עם חברים ומשפחה ואורות מנצנצים, ואז נזכרתי שאין לי כח לארח ושאני מרגישה חוסר שקט באירועים מרובי אנשים. חוץ מהאנשים שלי בעצם. כשהיינו בתל אביב, אחותי ואחותו של ממיע באו לבקר אותנו והלכנו ביחד לים. סיפרתי לאחותי על חוסר השקט והעצב והיא היתה כל כך חמודה ומבינה. זה היה ערב מושלם. לא מושלם בעצם, אלא ממש טוב. טוב זה יותר ממושלם, כי טוב זה אמיתי. 

אז אולי אפשר להתחיל בקטן. באנשים שהם הכי בית בשבילי. כי משהו אצלי הוא לא כמו תמול שלשום, כמו שהילדים אומרים: BROKEN. הם אומרים את זה גם על דברים ממש טובים שהם אפילו טובים מדי. זה הופך את המילה למצחיקה כמעט, אפילו שהיא לא. אני הכי שמחה כשאני עם המשפחה שלי, האנשים שאני יכולה להיות BROKEN לידם, וזה יהיה לגמרי בסדר. כי שום דבר טוב הוא לא לגמרי שלם ממילא. למזלי המשפחה שלי כוללת גם את מנהלת המעבדה שלי והסטודנטים, אז גם במעבדה אני בבית. אני גם נורא אוהבת את משתפי הפעולה שלנו שהם לא רק מדענים טובים אלא גם אנשים מקסימים. התחלה לא רעה. ולא חייבים להנות מכל דבר. אולי ההנאה תחזור בהמשך, אני מקווה.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ולפעמים החגיגה נגמרת

  כיבוי אורות החצוצרה אומרת שלום לכינורות אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. זה שיר כל כך יפה של נעמי שמר. מדבר ב...