לאבל אין תאריך תפוגה

 אני מתגעגעת לאמא. מתגעגעת לזה שהיתה לי אמא להתקשר אליה כל בוקר, לנסוע אליה, להעלב ממנה, לכעוס עליה, לאהוב אותה. נקודת יחוס של אמא שלי. 

עדה כתבה בתגובות לפוסט קודם שבאהבה הורית יש משהו מגונן שאין באף אהבה אחרת. ממיע אומר שזה קצת יותר מורכב מזה, אבל אני חושבת שזאת התחלה טובה לתאר את מה שאיבדתי. 

אפילו שהיתה חולה, צמודה למיטה וכאובה, היא היתה אמא שלי. והיה בה כוח עצום. חיות גדולה. המוות לא מתאים לה בכלל. ההעדרות שלה מעציבה אותי מאוד, וכשאני עצובה אני רואה דברים בצורה יותר שיפוטית. במיוחד את עצמי, ואז כשלונות ואכזבות קטנים מתעצמים. כך היה אחרי שאבא נפטר וכך אחרי שאמא. 

הסתכלתי בסרט של ירדן, שהעליתי בפוסט הקודם המון פעמים. הוא נפלא בעיני ומתאר את מי שהייתי שנים, אבל אני לא בטוחה שאני עדיין כזאת. אני פחות כעוסה, אבל גם פחות נמרצת. יותר מודעת למחיר ופחות נחושה להעפיל על עוד הר. בזמן האחרון אני מרגישה שאני יושבת על ההר שלי וחושבת, איך לעזור לסטודנטים שלי להמשיך לטפס, כשאני נשארת בבסיס הבית. איך להשיג להם כסף, איך לכוון אותם, איך לעזור להם להצליח. חווית הליווי שונה מחווית הטיפוס עצמה.  

אני קוראת פוסטים שכתבתי בישראבלוג, שנה אחרי שאבא נפטר. הייתי כל כך עצובה. היה לי כל כך קשה, אבל תמיד היו דברים קטנים ששימחו אותי. הילדים היו תמיד אושר גדול. אז, לצערי, הקשר עם ממיע היה יותר נפיץ, אבל תמיד אהבנו אחד את השני, פשוט היה יותר קשה להשען. אהבתי את החיים שלנו שם, אבל אני כל כך שמחה שחזרנו לארץ. כל כך שמחה שאנחנו כאן. בבית הזה, באוניברסיטה הזאת. כי למרות הנוחות שיש באמריקה, למרות הקלות והמרחב, למרות המצוינות הבלתי נתפסת של קלטק - זה אף פעם לא היה הבית שלי. 

עכשיו קראתי דברים שכתבתי ב2016, 2017, 2019 וראיתי שהייתי מאוד שמחה. היה לי טוב על הלב, אהבתי מאוד את מה שעשינו במעבדה,  זאת היתה קפיצה בכל כך הרבה כיוונים, קיבלתי הרבה חיזוקים מבחוץ - שנים טובות. זה לא שהיה קל, אבל היה קשה וטוב. גם בבית דברים התחילו להסתדר ולהפוך ליותר הרמוניים, הרבה בזכות האימון. אפילו ב-2020, עם הקורונה ועם המחלה של אמא שלי הייתי עדיין בסדר. זה מעודד אותי כי זה אומר שאין משהו לא תקין מהותית בחיים שלי, זה רק העצב הגדול על אמא שצובע הכל באפור.

דיברתי על הטיפוס והלווי עם ירדן והיא ציירה סטודנט מטפס על הר ואותי גדולה עוזרת לו מלמעלה עם האבן. אהבתי את זה מאוד ואז היא אמרה שהיא רצתה לצייר את זה בזום אווט ולהראות שגם עדיין מטפסת, פשוט ההר גדול יותר. זה כנראה נכון, וכנראה הכובד שאני מרגישה בלב, האבן הפנימית שלי, היא הגעגועים לאמא. היא היתה שם 52 שנים כמעט, וקשה לי לקבל את זה שהיא עכשיו רק בלב שלי. 

אני מאחלת לעצמי להיות קצת יותר שמחה. זה הכל.

שבוע טוב שיהיה!