יום שבת, 17 באפריל 2021

לא יודעת מה אני מרגישה

 אני רוצה לכתוב כי זה עוזר לי וכי אני מתגעגעת אליכם. אבל שום קו של רעיון לא עולה בי. אני צריכה משהו לבנות סביבו פוסט. שלד. אז כנראה שהפוסט הזה יבנה מעצמו, שלבים שלבים. מקווה שנגיע למעלה. (בסוף נראה לי שחזרנו לנקודת הההתחלה). 

אתמול בערב, ראינו ביחד את הסרט SOUL של פיקסר. בסופו של דבר ממיע, ליאור וזוהר נרדמו וירדן ואני נותרנו לבדנו עד סיום הסרט. פחות אהבתי מ"הקול בראש" שבעיני הוא יצירת אומנות אמיתית, אבל היה בסרט משהו שהתחבר למחשבות שלי בזמן האחרון. 

אני כבר כמה זמן לא רצה, אבל אני מנסה ללכת מהר. אתמול הלכתי לבד לסיבוב עם הטלפון, וחשבתי. תמיד כשאני הולכת לבד אני נותנת למחשבות ולרגשות לעלות, לא מנסה לכוון או לשלוט. ככה אני יודעת מה קורה אצלי בפנים. הבנתי שמאז שאמא נפטרה לא ממש עשיתי את זה. הלכתי לבד, הלכתי עם הילדים, הלכתי עם ממיע, אבל לא בלבד בו אני נותנת למחשבות ולרגשות להציף ומתבוננת בהם. 

אתמול, כשהלכתי, ראיתי את העצב, את הגעגוע שאני פחות רואה בשיגרה היומיומית. כשאני הולכת לעבודה וחוזרת בערב למשפחה, אני בתוך העשיה, ואז העצב והגעגוע מורגשים בעיקר בנסיעה, כמו שמיכה שעוטפת את הלב. כשהלכתי, הבטתי בעצב, וחשבתי על אמא ואבא. חשבתי על הכעס של אמא במהלך המחלה. כשהייתי מתקשרת או באה ושואלת מה שלומה היא תמיד היתה עונה: "לא טוב". הכעס שירת אותה כל החיים כשנתקלה בדברים שרצתה לשנות, אבל בשנתיים האחרונות הכעס לא הועיל לה, לפחות בעיני. 

אמא היתה כח טבע, והיא לא יכלה להשלים עם משהו שהיא לא יכולה לשנות או להשפיע עליו. אני חושבת שהכימותרפיה נתנה לה תיקווה. כשהייתי הולכת איתה לטיפולים, למרות הקושי, היו בה ובי כח ותיקווה. אני זוכרת את הימים האלו כימים טובים. אחרי שהייתי מחזירה אותה מהטיפול היא היתה הולכת לנוח במיטה, ואני הייתי נשארת בסלון הדירה הקטנה, ממנו ראיתי את המיטה שלה, ועובדת על המחשב. נשארתי כדי לוודא שהיא בטוב אחרי הטיפול, אבל גם מאוד אהבתי את השעות האלו ביחד איתה, בהן שוב היינו מחוברות בקשר שאין דומה לו בין אמא לבת. 

ציער אותה כשהרופא אמר שאין טעם להמשיך בטיפולים. היא קיבלה את זה, אבל אני יודעת שזה ציער אותה וכנראה הגביר את הכעס לה. כשאנחנו עצובות אנחנו כועסות. כשאנחנו מפחדות, אנחנו כועסות. לפחות ככה הייתי תמיד וגם היא. ניסיתי להגיד לה, אמא, את עדיין כאן, ובחוץ השמש זורחת, והיופי של העולם. אבל במחברת שלה היא כתבה: 

העולם יפה

הגנים פורחים

והעצים צומחים

אבל כשאתה חושב שכל זה זמני

אז קשה להנות מזה

ולחשוב שהכל הבל

וזה מחזיר אותי לקוהלת ולסרט שראיתי אתמול. דף לפני זה היא כתבה:

מה אני רואה בתמונה

בתמונה אישה נושאת ילד. מחכים לה אומנם חיים די קשים. לגדל, ושיהיה בעיקר ילד בריא. אך במצבי אני רואה כמה טוב עשיתי שילדתי שלושה ילדים. היום הם מחזיקים אותי. אחת נושאת בכל הטלטולים שבמצבי. הכלה, מאחר והיא רופאה בכירה, מטפלת בחולי, ובזכותה רופא במחלקה האונקולוגית יצא לקבל אותי דחוף, לפני כולם, ולא הייתי צריכה לחכות חודש. והקטנה גדולה, שהיא דר לביולוגיה, צלצלה על הבוקר לשאול לשלומי ממרום עבודתה. ככה שעם הקושי יש נחת מהם. 

ואחרי זה: 

לי כידוע יש מחלה לא נעימה ולא נחמדה. אבל אני צוחקת מזה, לא יעזור. מי שכן בוכים זה הילדים. על הבוקר הם מצלצלים לשאול: "אמא, את בסדר?" אני חיה, מתפקדת, הולכת לכל חוג אפשרי, עושה הליכה. אז מה אני? חלשה או חזקה? צוחקת ובוכה. 

אני מתחילה לחשוב שאולי הקושי היה שלי. היא התמודדה עם המחלה באומץ ובכח, ובדרך המעשית אותה היא הכירה ובה הלכה כל חייה. אני רציתי לראות אותה שמחה. כמו שלה היה קשה עם הקושי שלי, לי היה קשה עם הקושי שלה. ואולי השיעור מזה שהקושי הוא חלק מהחיים וגם העצב, הכעס והפחד. ההתנגדות להם היא זאת שהופכת אותם לבלתי נסבלים. הם עצמם - הם שם, כמו השמחה, היצירה והתיקווה. 

הסרט SOUL דיבר על זה שהטעם בחיים הוא לא המטרה או היעוד, אלא החיים עצמם. לחיות אותם ולהעריך כל רגע בהם. אני חושבת שזה נכון. ומה שנוסף לי עכשיו הוא, שזה שעצוב, מפחיד ואפילו כואב, לא מפחית מהחיים ולא בהכרח עושה אותם פחות טובים או פחות מוערכים. לפעמים אפילו להיפך, אם אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים ולכאוב, החיים מצליחים להפיח בנו תיקווה ולראות את הדברים הקטנים, היהלומים, שיש בחיים שלנו.

שבוע טוב שיהיה, לוקחת את הילדים לI-JUMP.


אין תגובות:

פרסום תגובה

לא יודעת מה אני מרגישה

 אני רוצה לכתוב כי זה עוזר לי וכי אני מתגעגעת אליכם. אבל שום קו של רעיון לא עולה בי. אני צריכה משהו לבנות סביבו פוסט. שלד. אז כנראה שהפוסט ה...