יום שבת, 22 במאי 2021

ראיתי שתי נערות הולכות ברחוב

 ופתאום התגעגעתי.

לפשטות הזאת של ללכת עם חברה ברחוב, בלי לדאוג לכל הדברים שאני צריכה לעשות. פשוט ללכת ולהיות שם, עם החברה, ועם הצחוק ועם הכאן ועכשיו. בלי רשימת TO DO שלא נגמרת לעולם, בלי ציפיות מעצמי, בלי דרישות של אחרים. החופש הזה, להיות במקום בו את נמצאת ואת לא רשימת תארים ותפקידים ואת לא חייבת שום דבר לאף אחד. 

שאת בת של ולא רק אמא של. למרות שאמא של זה המון וזה נהדר, אני מתגעגעת להיות בת של.

שזה בסדר לחשוב רק על עצמך לכמה רגעים. על מה שבא לך לעשות, ולא מה שאת חייבת לעשות. 

אתמול מהמרפסת ראיתי שלוש בנות רצות ברחוב וצוחקות. הטלפון של אחת מהן נפל והיא התחילה לצעוק: "הטלפון שלי מת!" בדרמטיות המתאימה. הטלפון שלה לא מת, כמובן. אבל היה מותר לה להעמיד פנים שכן. היא לא היתה חייבת להיות ריאלית ומציאותית. 

קצת נמאס לי להיות ריאלית ומציאותית ורצינית וחכמה.

פתאום אני מבינה למה התעקשתי להשתטות כשהייתי בתיכון ובצבא. כי זה נורא כבד להיות אני בפול גז. נורא כבד ורציני. 

בא לי להיות יותר קלה. בא לי לשחרר. 



(קומיקס שבו ירדן ציירה אותי מתוסכלת מהפסדי בפוקימון-גו דווקא. אפילו שם אני רצינית מדי.)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

The story of my life

 כמו שסופר בצורה הכי מקסימה שאפשר על ידי ירדן המוכשרת במסגרת התרגיל הסופי בקורס אנימציה בבצלאל: כאן. בבקשה לצפות עם קול ולהמשיך לראות אחרי ה...