זה לא היה מחולי המועד השמחים ביותר שעברתי. הוא הוקדש לכל הסידורים והקניות שנדחו בשנה האחרונה בשל הקורונה וחוסר זמן. שגיא יוצא לקדצ ביום ראשון וסוף סוף התכוננו ליציאה שלו. קניתי לו את כל הציוד שהיה צריך, עזרתי לו לסדר את התיק, הלכתי איתו לספר, תרמתי איתו דם (כן, זה מה שהוא רצה) וקניתי לו מטען לטלפון ומטען נייד שביקש כשמצא את האפיקומן. הוא מוכן, אני פחות. השינויים האלו, הזמן, הזרימה של החיים, אפילו כשהם נכונים ומשמחים, הם לא קלים לעיתים. במיוחד על רקע השינוי הגדול של הפטירה של אמא.
ירדן ואני עשינו בדיקת עיניים ומשקפיים חדשות לרחוק ולבינוני בדרך. סוף סוף שלחתי את הטלפונים השבורים שלנו לתיקון. זוהר קנתה בגדים ממש יפים. ממיע קנה לליאור נעליים וסנדלים ומיטות לירדן ולשגיא. עשינו את כל הרשימה שלי ומעבר. בכוונה לא עבדתי, רק עניתי למיילים שהיו יחסית מועטים השבוע. הזמינו אותי לכתוב שתי סקירות על נושאים הקרובים ללבי. דברים מתקדמים ונעשים. מאמר שנלחמנו עליו כנגד שופטים קטנוניים התקבל וכשהסטודנטית שלי אמרה שצריך לחגוג, לא הבנתי איך היא לא מבינה שאני לא חוגגת. גם כשדברים טובים קורים. עוד לא עברו שלושים ימים מאז הפטירה של אמא ואני לא חוגגת בכלל.
אמא היתה שמחה לראות את מכתבי הניחומים שקיבלתי מנשיא האונברסיטה, הרקטור, והמנכל. פרופ' בת של אמא שלי, אנחנו משתתפים בצערך הכבד. צערי באמת כבד אבל אין לי שום דבר חכם ועמוק להגיד על זה חוץ מזה שזה כואב, כבד ומעיק. אני מתגעגעת לאמא שלי. היא לא היתה מבינה למה אני מדליקה נרות נשמה. לא האמינה בזה בכלל, כתבה שהיא חושבת שאחרי המוות כל מה שנשאר זה עצמות. אני מקווה שהיא טועה וכן נשאר משהו מהנשמה הענקית והחזקה שלה. בטוח נשאר ממנה הרבה בי.
רציתי לעשות ספר תמונות שאליו אעתיק את הדברים שכתבה, ביחד עם המכתבים של אבא שלי והתמונות שהצלחתי לחלץ מהדיסק הישן. אבל אני לא קרובה לעשות את זה בכלל. ביום בו קבעתי עם אחותי ללכת לדירה שלה ולהתחיל לעבור על דברים לפינוי חטפתי דלקת נוראית בדרכי השתן. אולי כי לא רציתי ללכת, כי היה לי מוקדם מדי. השלושים בחג ולכן נגלה את המצבה בשבוע הבא. אז אלך לדירה שלה. גם זה קשה. כי היא לא תהיה שם. אני גם לא באמת רוצה למכור את הדירה שלה, אני לא רוצה להפרד מעוד דברים שקשורים אליה.
כבר הרבה זמן אני רוצה לפתח משהו שיעצור את הזמן אבל לא מגיעה לזה. כן, אני חצי צוחקת. כשאבא שלי נפטר התקרבתי לאלוהים. קראתי את הספרים של הרב קושניר והם ניחמו אותי. עכשיו אני ביחסים לא רעים עם אלוהים, מכירה אותו די טוב, ופחות נעזרת משום מה. אמא דווקא האמינה שיש אלוהים, למרות העצמות בקצה. בתפילות יש הרבה יופי. במיוחד בתודה.
מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ. שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ לְעולָם וָעֶד. צוּר חַיֵּינוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדור וָדור:
נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם:
הַטּוב כִּי לא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. מֵעולָם קִוִּינוּ לָךְ:
אני אוהבת את החלק הזה בתפילה מאוד. כי יש ניסים כל יום, ונפלאות ערב, בוקר וצהריים. אני עדיין רואה את זה למרות שאני לא חוגגת. אי אפשר שלא.
קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךְ. שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.
כשאני קוראת את זה אני מרגישה את הבקשה לנקות את הלב מהכעס, הפחד, הקינאה, הכאב והעצב, ולראות את הטוב שהיה והטוב שנשאר. אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה