השבעה נגמרה, ועלינו לקבר ביום חמישי. סיימנו שלושה ימי בכי ושבעה ימי הספד. אני חושבת שהדת נולדה כדי להרגיע בנו את הפחד מהמוות וחוסר הוודאות שבעולם. יש דברים שהשתבשו מאז, כי האמונה נותנת הרבה מאוד כח, למי שמאמין ולמי שאומר למי שמאמין איך צריך להאמין. אבל אני חושבת שהיהדות מאוד נכונה באבל, נכונה לי.
היא הרשתה לי לא לעבוד, כשממש לא יכולתי לעבוד, היא הרשתה לא להכין אוכל, כשממש לא רציתי לבשל, היא ביקשה ממי שאוהב אותי להיות איתי, וממני להיות איתה. את כל מי שבא לכאן שמחתי לראות. דיברתי על אמא ועלי, מי שהכיר את אמא, דיבר איתי עליה. אחרים דיברו על ההורים שלהם. ולאט לאט, מחברה לחבר לחברה, עלו וחובקו הקשיים והספקות, התהליך שעברתי איתה בשנים האחרונות. גיליתי את המקום בו אנחנו דומות, בו התחברנו והבנו אחת את השניה, והמקום בו אנחנו נפרדות, שגרם לי כאב. לאט לאט, סלחתי לה ולי על הכאב שגרמנו זו לזו, כי רצינו להיות קרובות, והיה לנו קשה.
כשדיברתי עם הרבנית המופלאה, ששמה כשם אמי, היא ביקשה ממני לספר על אמא ואמרתי לה שהיא היתה חזקה, עצמאית, עקשנית דעתנית, בדיוק כמוני. היא הסתכלה עלי ואמרה: זה לא בדיוק כמוך. ולא הבנתי. היא אמרה: אצלך הראש מאוד חזק, כמו אצל אמא, אבל יש הרבה מאוד רגש, והשילוב הזה לא רגיל. ואז הבנתי, אמא ראתה ברגש מקור לחולשה, ואני ראיתי בו מקור לחיים. קראתי דברים שאמא כתבה בשנים האחרונות והבנתי אותה יותר. היא כתבה שהחיבוק לא חסר לה, והיא רואה בו חולשה ולפעמים הוא אפילו הורס. עד כמה שכאב לי לקרוא את המילים האלו הם הבהירו לי איך היא היתה נוקשה אל עצמה, והסבירו לי למה היא הרחיקה אותנו כשהרגישה שהכוחות שלה עוזבים אותה. רק בשנה הטובה היא הרשתה לנו להתקרב, ובזכות זה אני זוכרת כל כך הרבה רגעים וימים של חסד איתה. כתבתי "בשנה הטובה" והתכוונתי לכתוב "בשנה האחרונה". אולי כי השנה האחרונה היתה קשה מאוד, אבל טובה מאוד בהתקרבות ביננו.
אמא שלי. כח טבע שאין בינו ובין המוות שום קשר בעיני. אני כל הזמן רואה אותה לידי, חזקה, מחייכת, אמיצה. ישרה וישירה.
אני מודה לכם מאוד על המילים הטובות שכתבתם לי בפוסט הקודם. לא מסוגלת להגיב עליהן כרגע, מקווה שאתם מבינים.
היה לי מזל עם ההורים שלי. מזל גדול, להוולד להורים שכאלו.
זוהר אמרה לי שקשה לה לראות אותי ככה וקשה לה עם זה שהיא לא יכולה לעזור לי. אמרתי לה שעדיף שזה ככה, שכואב לי כי אמא שלי היתה כל כך משמעותית בחיים שלי. אמרתי לה שאין מילים, ואין דבר שאפשר לעשות כדי לעזור לי, אבל זה שהיא לידי, עוזר לי מאוד. בעצם היותה שם, בחיבוק שלה.
אמא שלי היקרה, אני מקווה שטוב לנשמה הגדולה והטובה שלך. אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה הרבה תרמת לחיים שלי. אני מקווה להמשיך בדרכך, לעודד אחרים לחלום ולבצע, להיות מעשיים בקשר לחזון שלהם. כי כמוך אני מאמינה במה שאני יכולה לעשות ולקבל, ויודעת שאני לא יודעת כמה רחוק זה יכול להגיע. אוהבת אותך מאוד ולתמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה