יום ראשון, 7 במרץ 2021

נפרדת מאמא.

 ביום שישי לפנות בוקר, אמא שלי, היקרה ואהובה, נפטרה. אני מביאה כאן את המילים שאמרתי בהלוויה שלה ביום שישי. הצער עמוק וכבד והגעגועים קשים. אני מאוד מעריכה את ההתקרבות שקרתה ביננו בשנתיים האחרונות מאז שחלתה. מעריכה כל ביקור שלי אצלה, כל שיחת טלפון. שמחה שהצלחתי להיות שם איתה ומדי פעם לשמח אותה. ברור לי היום, שלקחתי את האהבה האינסופית שלה כמובן מאליו, כי לא יכולתי אחרת. ואני מצטערת על זה. אני מקווה שהיא ידעה שאני אוהבת אותה תמיד, גם כשלא הראיתי את זה.

כ"א באדר, תשפ"א יום שישי באחת וחצי.

אמא היקרה,

תמיד כל כך אהבת את המכתבים שלי בהם סיפרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה את חשובה לי. לצערי המכתבים התמעטו בשנים האחרונות ואת המכתב הזה אני כותבת לך אחרי שהלכת.

אמי האהובה, איפה אני מתחילה לספר כמה את יקרה לי. לא קלה היתה דרכנו, לשתינו יש אופי חזק ודיעות מאוד ברורות וחזקות ולא תמיד ראינו עין בעין. אבל תמיד היית חשובה לי מאוד. תמיד היית חלק גדול ממי שאני. לחברים שלא מכירים אותך אני מספרת שאני גירסה מרוככת שלך, והם מתקשים להאמין כי הם לא מכירים את כח הרצון והעקשנות שלך. למדתי ממך גם מדוגמא אישית וגם מהאופי שהורשת לי, להלחם ולא לוותר על מי שאהוב עלי ומה שחשוב לי.

אני זוכרת איך הגעת לתיכון שבו למדתי, פעם אחר פעם, כדי לשמוע על הבת המופרעת שלך ואף פעם לא התנצלת על מי שאני. למורה שאמרה לך: "אני מרחמת עליך שאת צריכה לבוא לבית הספר כל כך הרבה" אמרת: "אל תרחמי עלי, טוב לי, אני גאה בבת שלי". למורים שאמרו לך: "היא לא מתנהגת יפה כמו האחים שלה" אמרת: "אל תשוו בין הילדים שלי, אני לא משווה.".

היית חזקה, אמיצה, דבר לא עצר אותך כשהאמנת במשהו. הרבה ממך הוא חלק ממה שאני עכשיו.

אני זוכרת את האוכל שלך, כהכי טוב בעולם. את הכרובית, העגבניות הממולאות את החמוצים. את אהבת החיים שלך, את שמחת החיים, את החיוך הגדול שלך כשהגעתי לחנות מהצבא ומהאוניברסיטה. איך שזכרת את המחירים של כל פריט בחנות בעל פה. את הביקורים שלך אותנו בארצות הברית, את העצמאות שלך.

היית גאה בנו, בילדים שלך. היית גאה בי. אמרת שאם עשית דבר אחד טוב בעולם זה אנחנו, שלושת הילדים שלך. כשירדן ואני הגענו לבקר אותך בבית החולים עם הספר שירדן הוציאה, קמת מהמיטה והראית אותו לכל האחיות והרופאים ואמרת: "זה ספר שהנכדה שלי הוציאה! תראו איזה יופי!". כשקיבלתי פרופסורה לא היתה גאה ממך, אמרת לי: "מי היה מאמין כשהלכתי יחפה בלוב שהבת שלי תהיה פרופסורית!" לפני שבועיים, כשנתתי הרצאה לקהל בינלאומי, נכנסת דרך הטלפון של מרגריטה הנפלאה, המטפלת שלך, לראות אותי מדברת, והיא כתבה לי שאת גאה בי. אני כל כך שמחה שיכולתי לשמח אותך.

תמיד התפעלת מהילדים ואמרת כמה הם מאוחדים. באת אלי לכל לידה, ואפילו ללידה של זוהר, בארצות הברית. עד לקליפורניה הגעת כדי להיות איתי אחרי הלידה. תמיד רצית לדעת מה שלומינו, גם כשהיית חולה מאוד, תמיד רצית לדעת מה נשמע, תמיד רצית לעזור. לא רצית להטריח.

ביום שלישי, בביקור האחרון שלי אצלך, לפני שהלכתי, נישקתי אותך ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. אני מקווה שתמיד ידעת את זה גם כשכעסתי עליך. כעסתי עליך כי כל מה שאמרת היה נכנס לי ישר ללב ולפעמים זה דקר. אני מבקשת סליחה על הצער שגרמתי לך במילים שלי. שתינו לא התכוונו לפגוע, כאלו אנחנו.

אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך. את חלק ענק ממני ואנחנו נמשיך לדבר.

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אולי קדוש

 כשאני קוראת ספר של אן טיילר אני חיה עם האנשים שלה ואוהבת אותם ורואה את החיים בעיניים שלהם. כזאת היא הכתיבה שלה. היא גם משפיעה על הכתיבה שלי...