יום שישי, 12 בפברואר 2021

טעמים של ילדות

 איזה דבר יפה קנקן ואמפי עושים בקהילת הפרפרים. ממש תחושה של קהילה יוצרת ומשתפת נוצרת שם. מאוד ממליצה למי שלא מכיר להצטרף. כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב פוסט וכל הזמן מתחילה טיוטות ריקות, ולא ממשיכה אותן. והמדור "השרביט החם" נועד בדיוק לתקופות התקשות כתיבה שכאלו. הפעם המדור מוקדש לטעמים של ילדות. אוכל שאהבתי כשהייתי ילדה. הנושא הזה עוזר לי לנגוע במה שכואב לי עכשיו, עם המחלה של אמא ואני לא מצליחה לכתוב עליו.

אמא היתה בשלנית מעולה. זריזה, חסרת סבלנות לתהליכים ארוכים, אבל עם מספיק אהבה לנו ולאוכל כדי לבשל לנו ממולאים מדהימים, למשל. שתי האהבות הכי גדולות שלי מהמטבח של אמא היו כרובית מטוגנת-מבושלת ועגבניות וגמבות ממולאות. אוי, איזה טעם גן עדן! אמא היתה מבשלת את הכרובית מעט זמן, ואז מטגנת אותה עם ציפוי פירורי לחם וקמח, ואז מבשלת אותה ברוטב עגבניות. שלושה שלבים! לי אין סבלנות לכל כך הרבה שלבים אז למרות האהבה הגדולה שלי לתבשיל לא הכנתי אותו אף פעם לעצמי. כשהיינו מגיעים מחו"ל אמא היתה יודעת מה בדיוק להכין לי - כרובית, עגבניות ממולאות, חצילים חמוצים. החמוצים של אמא שלי היו עולם בפני עצמו וממנה ירשתי את האהבה הגדולה לחמוץ. אבל שוב - לא את התעוזה לתהליך ההחמצה שכלל הרבה פעמים טיגון וציפיה להבשלת החמוצים. היא היתה מטגנת פרוסות חצילים, מוסיפה להם גמבות והרבה מאוד פילפל חריף ושום ואני חושבת שחומץ וזה היה מעדן בשבילי. היא היתה מרתיחה גמבות ואז כובשת אותן בחומץ. מלפפונים חמוצים אהבתי קצת פחות אבל את אלו כן עשיתי בעצמי כבוגרת ואז אהבתי אותם מאוד. לפת כבושה עם סלק כדי שתתפוס את הצבע הורדרד והמזמין. 

ממיע לא אוהב חומץ בכלל אז כשאני מחמיצה אני משתמשת כמעט רק בלימון. היתה מכינה סלט מלפפונים מדהים - מלפפונים פרוסים עם שמיר חומץ ומלח. כל כך אהבתי את זה! גם זיתים היא מאוד אהבה, אבל לא הכינה ועכשיו למדתי מהעוזרת שלנו להכין זיתים שחורים מדהימים מהזיתים של העת שלנו ואני מאוד מרוצה מזה. אני חושבת שגם אמא היתה אוהבת אותם. 

זה לא שאני לא אוהבת מתוק, אני פשוט יותר אוהבת חמוץ ומלוח. אבל אמא היתה אופה עוגה כל יום שישי. עוגות שמרים ממולאות בפקאנים (המילוי המועדף עלי), או פרג, או גבינה עם צימוקים (שגם אותה אהבתי) או ריבה (שממש לא אהבתי). היתה מכינה עוגת שוקולד עם ציפוי של פודינג צהוב שמעליו ציפוי שוקולד - אחת האהובות עלי. היא ידעה להכין קרמשניט מעולה. אני פחות מכינה עוגות במיוחד מאז שזוהר התחילה לאפות עוגות ועוגיות מדהימות. 

מאמא למדתי להכין עוף עם תפוחי אדמה מבושל או בתנור. זאת המנה הקבועה שלנו בימי שישי, ואני זוכרת אותה מאוד לטובה מהילדות. היא היתה מכינה גם קלופס מדהים שאני מעולם לא ניסיתי אפילו לעשות. אנחנו מבשלים הרבה אוכל בסיגנון סיני ומזרח רחוק בבית, כי הילדים מאוד אהבו את המסעדות האלו בארה"ב וזה אוכל כל כך קל להכנה... ממיע למד להכין חריימה מדהימה, אבל אפילו אמא שלי לא היתה מכינה את העסידה - גוש בצק ששמים עליו רוטב אדום של דג ואוכלים עם הידיים. מאכל טריפוליטאי מסורתי שאחותה הגדולה של אמא שלי היתה מכינה ואני הייתי מוזמנת לאכול וכל כך אהבתי - זאת היתה חגיגה כשהדודה שלי היתה מכינה עסידה. גם את הממתקים המטוגנים לחגים אחותה של אמא היתה מכינה - עוגיות מטוגנות עם דבש ותמרים שמאוד אהבתי. דבלה - בצק מטוגן עם דבש. 

היתה לי טראומה אחת - מהדגים החיים שהיו שטים לנו באקווריום או מגיעים עדיין מפרפרים מהשוק ואמא היתה חובטת בהם ומנקה אותם. זה כל כך הגעיל אותי שלא יכולתי לטעום טעם של דג עד שיצאתי מהבית וטיילתי בארה"ב בגיל 24, ואכלתי מאכלי ים והתאהבתי בטעם, דבר שריכך אותי ביחס לטעם של דגים. עד היום מפתיע אותי שהילדים שלי אוהבים טעם של דגים - אם זה דג מטוגן, אם זה סלמון בתנור, ואפילו דג מבושל שממיע עושה בסיגנון מרוקאי או חריימה. 

הדבר היחיד שאמא שלי היתה עושה משקית כשהיינו קטנים זה מרקים. היו אז מרקים בשקית גדולה בטעם אפונה או פיטריות שאמא היתה מבשלת עם מים ולא ממש אהבתי. אבא שלי היה אוהב תבשיל אורז משקית שגם אותו לא אהבתי. האוכל הביתי של אמא היה כל כך טעים והטעם של האוכל מהשקיות היה ממש לא משהו. אבל המופעים של השקיות היו מאוד דלים. קראנו לשקית האורז שאבא שלי אהב "אוכל של ציפורים" כי באורז היו כל מיני גרגירים לא מזוהים. האורז עם צלי הבשר שלידו שמנו טרשי גזר - היה אלוהי. אני לא מצליחה לבשל בשר עסיסי כמוה - בשלן הבשר בבית הוא ממיע והוא מצליח להגיע לרמות של אמא עם צלי הבשר שהוא עושה, אבל זה לא בדיוק אותו טעם. 

אני לא יודעת למה ויתרתי על בישול התבשילים והחמוצים של אמא. אולי כי אף פעם לא יצאו לי טעימים כמו שלה אז לא ראיתי טעם להמשיך לנסות. יש לי את המתכונים לתבשילים שאני הכי אוהבת, אולי יום אחד אנסה לבשל אותם שוב. מה שעולה לי כשאני כותבת וקוראת על האוכל של הילדות ומשווה לבישול בבית שלנו הוא שדווקא את הדברים שהיא לא היתה עושה אני אוהבת לעשות. למשל - מרקים. מירקות, מעוף, מכל דבר - אולי כי זה טעים בפני עצמו ואין לי למה להשוות ולהתאכזב. 

מצבה של אמא לא טוב בכלל. היא שוכבת במיטה וכאובה מאוד. בקושי מדברת. המטפלת שלה ממש חיונית עכשיו ואנחנו כל כך שמחים שיש מי שנמצא איתה 24 שעות ביום. היא רחומה וטובת לב ומטפלת באמא שלי כמו בת בעצמה. הגידול מפריש מים וצריך לנקז את המים האלו מדי פעם, ומאוד קשה לה הטלטול הזה והטיפול בבית החולים. אני מגיעה אליה פעם בשבוע וזה מרגיש לא מספיק, אבל אני טובעת בכל הדברים האחרים והמרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון מאוד מקשה עלי. נהיגה מאוד מעייפת אותי ומכאיבה לי ובתקופה שנסעתי אליה כמה פעמים בשבוע התפתח לי כאב נוראי ברגל שהשבית אותי לכמה שבועות מבחינת נהיגה. זה לא שאני יכולה לעזור לה פיסית, אבל אני יושבת איתה והיא מרגישה אהובה ומחובקת ובפעם האחרונה הצלחתי להצחיק ולצחוק איתה. אני מאוד מפחדת ממה שיבוא. מאוד מפחדת מהכאב שעוד תחווה ומהפרידה הקרובה ממנה. היא היתה מעוז של כח ואנרגיה כל החיים שלה, אחת שלא מפחדת מכלום, ועושה כל מה שהיא רואה לנכון. לראות אותה ככה שובר את הלב. 

אחד הדברים שאני מאוד מודה עליו הוא התהליך שעברנו בשנתיים האחרונות מאז שהתגלתה המחלה - תהליך של התקרבות וקבלה בו האימון מאוד מאוד עזר לי. אין בכלל מילים לתאר כמה הדברים השתנו בשבילי ביחס אליה. עדיין אני מרגישה שאני לא עושה מספיק ושואלת את עצמי למה והאם זה קשור לקשיים שחוויתי איתה בעבר. אבל אני חושבת שהתשובה היא שהנסיעות פשוט הורגות אותי ואני עושה הכי טוב שאני יכולה. אם הייתי קרובה אליה יותר פיסית אני בטוחה שהייתי מבקרת הרבה יותר. 

הפסיכולוגית של זוהר דיברה איתה על הנמכת ציפיות לגבי מסיבה שחששה ללכת אליה. היא אמרה לה - אם תנמיכי ציפיות ותגידי לעצמך שזה יהיה גרוע, זה יוריד את הסיכוי לכך שתהני. אבל אם תגידי לעצמך - בין אם אדבר ואשתתף ובין אם לא, זה בסדר בעיני, אז יש סיכוי שתהני יותר. אני חושבת שזה מאוד חכם באופן כללי. ככל שאסמוך על עצמי יותר שאצליח להתמודד עם מה שיבוא ושאני עושה את הדברים הנכונים, וגם אם אני טועה אני אקבל את עצמי, כך אפחד ואקפא פחות ויש יותר סיכוי שאנהג נכון. לא יודעת אם הייתי ברורה. אבל זה מרגיש לי נכון. כל הגוף שלי כואב, וגם הראש ובטח שהיד כי אתמול קיבלתי את החיסון השני. אני מקווה שזה יעבור עד מחר כי מחר אני רוצה לבקר אותה. עשה לי טוב לזכור אותה מזמנים אחרים, טובים יותר. אולי אזכיר לה אותם מחר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

איזה שבוע, שבועיים, שלושה.

9.3.2024 איזה שבוע, איזה שבוע עבר עלי, כמעט יותר מדי, פתחי לי את הדלת... זה היה שבוע ששרדתי בקושי, ניצחתי, אבל חטפתי וירוס שהדביק אותי למיטה...