תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר? you don't have to try

 אני בכלל לא בטוחה שהמשפט הזה נכון, אני חושבת שכמו באלוהים, אנחנו משתמשים בו כדי לקוות שהתקופות הקשות הן סימן לתקופות טובות, כאילו יש סדר ותוכנית ולכל יש סיבה. אבל טכנית, זה תלוי בירח ובזמן בחודש ואני לא באמת חושבת שיש תוכנית או סדר. יש לנו מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבנו ולא  

-ככה התחיל הפוסט שהתכוונתי לכתוב ב-29 לאוקטובר, ובלוגגר שמר לי. אני חושבת שהחושך היחסי שהרגשתי היה לקראת הרצאה שנתתי בטכניון כמה ימים אחרי זה, שעברה ממש טוב אגב.

היום נכנסתי לכתוב פוסט אחר לגמרי ומצאתי את השאריות האלו והחלטתי לשמור אותן. אני רוצה לכתוב על המאמצים שאנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו ואיך לפעמים אנחנו מפסיקים לאהוב את עצמנו תוך כדי, או לפחות, מתייחסים לעצמנו בחוסר אהבה בולט. את השיר TRY הזמרת קולבי קאליי הוציאה לפני שש שנים והוא מדבר בדיוק על זה.

(כמה קל זה להעלות יו-טיוב וידאו! חשבתי שזה קשה וזה רק קליק וחיפוש. הבלוגגר הזה, תותח).

Get your sexy on
Don't be shy, girl
Take it off
This is what you want, to belong, so they like you
Do you like you?

You don't have to try so hard
You don't have to, give it all away
You just have to get up, get up, get up, get up
You don't have to change a single thing

השיר כביכול על המאמץ להראות טוב, להשתלב ולמצוא חן. אבל אצלי הוא מתחבר למאמץ העצום שאני עושה כדי להצליח בקריירה שלי. על המחיר שאני משלמת. על העייפות שאני מרגישה. 

היה לי המון מזל בשנים האחרונות עם אנשים. גם בבלוג וגם בחיים. הכרתי אנשים שהשפיעו עלי לטובה מאוד ועזרו לי לשנות את ההסתכלות שלי על עצמי ועל החיים. אחת מהאנשים האלו היא הרבנית של הישוב שלנו. היא שלחה היום ממתק לשבת, על המחיר שאנחנו צריכים לשלם על מה שאנחנו מאמינים בו. כמו אברהם אבינו שהתעקש לשלם על מערת המכפלה,

:שזה לא יהיה בחינם, שזה באמת יהיה שלו. והיא כתבה 

כי אם זה חשוב לכם, תשלמו!

והתחלתי לחשוב על המחיר שאני משלמת כדי להיות בסדר. כדי להיות מדענית טובה, מנחה טוב, קוליגה טובה, מרצה טובה. לא, אני לא מנסה להיות טובה, אני מנסה להיות מצויינת, כי אני יכולה.  אני יכולה להיות מצויינת, אבל אני צריכה להתאמץ נורא בשביל זה. ואני לא בטוחה שאני רוצה לשלם את המחיר הזה יותר. זה חשוב לי, אבל יש דברים שחשובים לי יותר.

אמא שלי נחלשת. אני שומעת בטלפון את הנשימות מלאות הליחה שלה. אני שומעת שיותר ויותר קשה לה. היה לה יום הולדת 84 השבוע. מחר ניסע לחגוג איתה. אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל. זה מעציב אותי מאוד. רצתי בבוקר וחשבתי עליה. חשבתי גם על המשחק שעוזר לי להכיר את עצמי - פוקימון גו. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במשחק הוא להלחם בשחקנים אחרים. זה קשה, כי אין לי מושג באילו פוקימונים הם יבחרו ואי אפשר לנצח בכל הקרבות כי תמיד יש שחקנים יותר טובים. האסטרטגיה שלי היא להבין מי הפוקימונים הכי חזקים בליגה ולהשקיע בהם משאבים עד שיהיו הכי חזקים עם הכי הרבה מתקפות. כי אני אוהבת לנצח. ממש אוהבת לנצח. ולא במלחמות קלות. הקושי מאתגר אותי. אבל, אני לא שחקנית מספיק טובה וגם אם הייתי, תמיד יש קומבינציה של פוקימונים שיכולה לנצח את הפוקימונים שלך. השקעתי המון בפוקימונים הכי חזקים בליגה, ובאמת יש לי פוקימונים מעולים, הכי טובים שיש אבל - לאכזבתי הגדולה גיליתי שזה לא מספיק כדי לנצח. גם לראות את המהירות בה שגיא משחק איתם, וכמה הוא שולט בכל הסטטיסטיקות גורם לי להבין - שאני אף פעם לא אהיה

טובה כמוהו. אני לא בגיל הנכון, ללמוד ולזכור דברים הרבה יותר קשה לי ממנו, ויש לי עוד כמה דברים לעשות.

אז ממש התייאשתי מהמשחק והפסקתי להלחם עד שהתחילה ליגה של קטנים. ובליגה הזאת יש פוקימון על. אחד שיכול לנצח  את כל הקרבות, ואם יש לו חברים טובים, הצוות שלי יכול לנצח גם צוותים המכילים אותו.  

לא צריך להיות שגיא ולדעת את כל מה שהוא יודע, ולהיות מהיר כמוהו כדי לנצח- אפשר לנצח גם עם להיות אני.

וזה כל כך כיף!

וזה גרם לי לחשוב על זה שאני כבר לא נהנית כמו פעם בעבודה. כי אני רוצה שכל מאמר יהיה גדול, משמעותי וחשוב. וזה לא עובד ככה. חשבתי שאחרי המאמר הגדול שפירסמנו לפני שנה וחצי הכל ישתנה, כמו שחשבתי שעם הפוקימונים הכי חזקים אני אנצח תמיד. זה לא עובד ככה. אי אפשר לנצח תמיד. ואי אפשר לחיות בתחושת אכזבה שכזאת כל הזמן. מנהלת המעבדה האהובה עלי, עוד מלאך שזכיתי בו בשנים האחרונות, אמרה לי - אנחנו כבר לא שותות שוקו אחרי שמאמר מתקבל, אנחנו לא חוגגות גרנטים. אני מבינה שאת לא שותה שוקו (אני לא טולרנטית ללקטוז) אבל אנחנו יכולות למצוא משהו אחר! 

ואז השיר הזה התחיל להסתובב לי בראש וקראתי את המילים והתחלתי לבכות, וגם הקליפ גרם לי לדמוע. כי הוא קלע בול. נמאס לי לנסות כל כך הרבה כדי למצוא חן - בעיני מי?

אני לא יכולה להבין הכל, או להסביר כל תופעה שאני חוקרת. אני יכולה לנסות, לבדוק, להשתדל, אבל בסופו של דבר, אנחנו מגלים רק חלק מהאמת ומספרים את מה שאנחנו מבינים מהחלק הזה. ולפעמים אנחנו עובדים נורא קשה וזה לא מספיק לעיתונים נחשבים. ולפעמים שופטים בעיתון פחות נחשב נותנים לנו בדיוק את ההערות הנכונות. ולפעמים זה דורש המון עבודה כדי להכניס את המאמר היפה שלנו לעיתון סביר. מה לפעמים - הדברים האלו מתארים את השתלשלות העיניינים לגבי המאמר האחרון שלנו שדיברתי עליו בפוסט הקודם. ואני מרגישה שאני נורא מתאמצת ומשקיעה אבל לא מצליחה לנצח. כמו שהרגשתי במסטר ליגה בפוקימון גו. 

בא לי להלחם בקרבות קצרים וחמודים שנגמרים מהר ושיהיה לי פוקימון על שיבטיח שכמעט תמיד אנצח... אבל אין דברים כאלו במציאות. אי אפשר לדעת איך תתקבל עבודה שלנו עד שאנחנו שולחים לפירסום ומציגים אותה לאחרים. בטכניון ממש אהבו אותה אגב. 

אולי באמת תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, והשחר, יותר קרוב ממה שאני חושבת. אולי יש קרבות קצרים וחמודים שאני יכולה לנצח בהם ולחזור ולהנות ממה שאני עושה ולסבול פחות. להבין מה אני לא אוהבת, מה אני לא רוצה לשלם, זה גם שיעור. ועכשיו, ספיציפית, אני רוצה להיות עם הילדים שלי, כי יום שישי היום. 

סוף שבוע נעים!