לפחות זאת היתה הכוונה שלי, לכתוב פוסט נרגן. אבל אז נכנסתי לבלוג של עדה ק. (לינק בצד) והיא היתה נרגנת בצורה כל כך שובת לב והלינק לסרט של הילדה המקטרת נגע ללבי והצחיק אותי, והסרט שאחריו, על לחשוב כאנחנו ולא כאני, ריגש אותי, שאני חוששת שזה לא יצא נרגן כמו שתיכננתי. סליחה על חוסר האמת בפירסום.
אנחנו מטפסים על קירות, אבל לפחות עושים את זה ביחד. הבעיה היא חוסר האמון בקובעי ההחלטות. עכשיו אני שומעת בחדשות שרה"מ לא מעוניין בהקלות בשלב זה. לא מעוניין. מעניין למה.
_____
חלה תפנית שכנראה עומדת לגרום לפוסט הזה לקיים את הבטחת הנרגנות. ביום שלישי עשיתי טיפול שורש בשן קידמית, דרך כתר, שזה כבר לא התחלה של סיפור מזהיר. אבל הרופא היה מצויין וזה לא כאב והכל עבר בשלום. עד לאתמול בערב בו נגסתי באפרסק ושמעתי קראק. קראק מהשן הקידמית המטופלת שממש לא נשמע טוב. ואז הכתר התחיל לנוע בחוסר נוחות בפה שלי. תנועות ממש לא מבטיחות. אז עכשיו אני ממתינה לרופא השיניים שיגיד לי כמה חמור הקראק. ☹ ואני בלי משקפיים כך שלא ברור לי בכלל אם האימוגי הזה עצוב וחרד כמו שאני מרגישה או שהוא דלעת.
אתמול בערב, אחרי שנשברה לי השן או הכתר, קיבלתי תשובה מהעורכים על מאמר. לא נדחה שזה כמעט טוב, אבל הם רוצים תיקונים משמעותיים. את רוב התיקונים אני חושבת שנוכל לעשות אבל הם הציעו שנעשה סט שלם ולא מוגדר של ניסויים כדי להוכיח את המנגנון שאנחנו משערים. זה כיון מחקר מצויין שהמעבדה שלי עובדת עליו אבל זה יקח לנו שנה שנתיים לסיים והוא לא יכול להכנס למאמר הזה. האסטרטגיה שלי במצבים כאלו היא לעשות כל מה שאנחנו יכולים ולהתווכח על כל מה שלא. אני מקווה שזה יעבוד הפעם אבל אין לי מושג. אני מקווה שהתיקונים יחזקו את המאמר מספיק כדי שהוא יראה מספיק בפני עצמו לעורכים ולשופטים.
-----------
אני אחרי הטיפול. השן באמת נשברה אבל השורש עדיין שם, בינתיים. אז הוא שם מבנה זמני שעליו הדביק את הכתר ואני לא נראית כמו מכשפה. בינתיים. זה קצת עצוב. אני אצטרך לאכול דייסות לדעתי וזה ממש לא זמן טוב להיות לא טולרנטית ללקטוז. הלכתי לסופר וחיפשתי מעדנים ללא לקטוז ולא מצאתי. היו שם כמה מעדנים מסויה, אבל עד כאן.
בחודשים האחרונים נשפך לי תה על המחשב, נשרף לי המנוע של האוטו ונשברה לי שן. תיקנו את המחשב והוא יחסית בסדר פרט להודעת אזהרה שהוא לא מכיר את עצמו כשהוא נדלק. מסתבר שמחשבים לא צריכים להכיר את עצמם כדי לעבוד. קצת כמו אנשים. החלפנו את המנוע והאוטו נוסע, אבל אני קצת מפחדת לנסוע עליו אז אני נוסעת עם הטויוטה העתיקה שלנו במקום. היתרון בה הוא שהיא עולה פחות מהמנוע של המזדה ושאפשר להתחבר למערכת שלה עם ספוטיפי ולשמוע שירים שאני בוחרת, כלומר שספוטיפי בוחר לפי הטעם שלי, בדרך כלל הוא מצליח. בקשר לשן - נחיה ונראה, אני מקווה לטוב ושבאמת נחיה ונראה. שום דבר לא מובן מאליו עכשיו. 😳 (גיליתי שאפשר להוסיף אימוגים אמיתיים לטקסט כאן, העולם מתקדם! ✨).
במבט לאחור לא ברור לי אם הפוסט הזה נרגן באמת. לא ברור לי אפילו מה בדיוק אני מרגישה לגבי הכל. ניסיתי להבין אם רק דברים רעים קרו בחודש האחרון ועברתי על המיילים שלי וראיתי כמה הסטודנטים שלי עבדו קשה והתקדמו. אתמול כשהייתי לחוצה ממש מהשן ומהמכתב מהעיתון שגיא שם לידי את פאבלו (החתול המדהים שלנו) כדי שאלטף אותו וזה יעשה לי טוב ואחר כך את סנואו-פי (החתולה היפה והפחדנית שלנו) כדי שאחבק אותה וזה ירגיע אותי. זה עבד. הוא בדרך כלל לא עושה את זה או מביע את הרגשות שלו במילים והבנתי שהוא רואה שאני מאוד לחוצה והבין שאני צריכה משהו שיעזור לי. שאלתי אותו וזוהר ענתה שברור שאני מאוד מאוד לחוצה ושאלה למה והקשיבה לתשובה. איזה חמודים הם.
לפעמים הדברים הקטנים האלו גורמים לי להבין שלא הכל אני שוברת והורסת, יש דברים אותם אני מצליחה לטפח. וזה משמח ולא נרגן בכלל.
סוף שבוע שמח ואופטימי לכולנו, עם שיניים ועיניים במקום!😁😃
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה