סוכות

 דווקא בנינו סוכה, ברכנו ואכלנו בה, כנגד כל הסיכויים.

הבוקר התחיל בדגש אחר לגמרי. נלחמתי בפוקימון גו והפסדתי אנושות ואז קראתי הצעת מחקר של סטודנט שלי - עד 12. אז נזכרתי שאני צריכה לקנות חומרים לעוגת יום הולדת לליאור, שבן 8 מחר (איך זה עבר כל כך מהר?) וחול לחתולים ויצאתי עם זוהר בזריזות לסיבוב קניות. מפה לשם חזרנו הביתה לקראת שלוש ואז ראיתי את ממיע מנקה את החצר לקראת בניית הסוכה. אנחנו נכנסנו לבשל, זוהר להכין את העוגה לליאור, ירדן לנקות את החול של החתולים, וברקע הבנים ניקו את החצר והקימו את הסוכה. ואז גילינו שהבדים של הסוכה נעלמו. חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו. תעלומה. זאת סוכה שקונים עם מוטות ממתכת ובדים שמלבישים עליהם. אף פעם לא ממש אהבתי אותה אבל זאת הסוכה היחידה שהיתה לי בחיים. כשהייתי קטנה ההורים שלי לא היו בונים סוכות וזה מאוד העציב אותי, וכשגדלתי לא היה אף מקום בו יכלנו להקים סוכה משלנו עד שהגענו לכאן. ואז ממיע קנה את הסוכה הזאת וכל שנה קישטנו אותה וחגגנו בה. בדרך כלל עם אורחים, בעיקר אחותו האהובה של ממיע והמשפחה שלה.

אבל הפעם היינו ללא אורחים וללא בדים לסוכה. אז אילתרנו. חיפשתי סדינים מתאימים ותלינו אותם ביחד, סדין כחול כהה, סדין תכלת, סדין צהוב, ציפה בז' וסדין ירקרק. סוף סוף זה הרגיש לי כמו סוכה אמיתית כמו שרציתי בילדות! את ארבעת המינים קנינו מהרבנית של הישוב והילדות הלכו להביא. בהתחלה ירדן חזרה בלי הדס ואז שתיהן הלכו והבת של הרבנית הביאה להן את ההדס החסר. סיפרתי להם בסוכה שהאתרוג משול לתלמידים חכמים שעושים מצוות ומעשים טובים, שהלולב משול לתלמידי חכמים, ההדס לאנשים שעושים מצוות ומעשים טובים והערבה לאלו שלא תלמידי חכמים ולא עושים מצוות ובסוכות כולם שווים ומאוחדים! אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה. ממיע ברך וחיממנו את האוכל שהכנתי ואכלנו בסוכה. היה ממש כיף ומצחיק. לא הספקנו להכין קישוטים אבל תלינו אורות קטנים מסביב וזה יצא מאוד יפה. מחר נכין קישוטים.

סוכות אחר. התקשרתי לאמא שלי והיא ברכה את ליאור ליום ההולדת שלו. צילמתי את כולם מברכים אותה שנה טובה ושלחתי דרך הווטסאפ למטפלת שלה. קשה לי שאנחנו לא יכולים לבקר אותה, אז לפחות זה. אני יודעת שזה משמח אותה. אנחנו מתרגלים לחיים הלא רגילים והחיים הרגילים נראים בדיעבד כמו פלא. תמונות מחופשות משפחתיות וזכרונות מכנסים בחול נראים לי בכלל לא מובנים מאליהם. לפחות לעבודה אני יכולה לנסוע וזה מבריא ממש. אחרי יום כיפור הרגשתי ממש רע כי אני לא רגילה לא לאכול כל כך הרבה זמן. אז לא הצלחתי לאכול עוד יום. וביום שאחרי זה נסעתי לעבודה והרגשתי הרבה יותר טוב. כמעט נורמלי. הזום עם ליאור בבוקר דווקא נחמד לי אבל לעבוד מהבית ולהיות בבית כל היום לא ממש עושה לי טוב. 

יום כיפור עצמו היה דווקא נחמד מאוד. הלכתי לבית הכנסת וכולם היו עם מסיכות ושמרו מרחק. כולנו סגרנו את המחשבים ואת הטלפונים ושיחקנו משחקי קופסה. למעשה פתחנו את המשחקים שליאור קיבל במתנה ליום ההולדת השביעי שלו שחגגנו עם כל הכיתה... איפה הימים? היה בזה משהו מאוד מנקה, להתנתק מהמחשב ומהטלפון. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור על זה אחרי. טיילנו ברחוב וליאור נסע עם הקורקינט שלו כל היום. 

חוסר הוודאות, מה יהיה מחר ואחרי החגים מאוד מכביד. לא נראה שהסגר מקטין את מספר החולים החדשים או את מספר המתים. הכבישים ריקים ונראה שהסגר נשמר, אבל האם הוא מועיל? החופש שהיה בקיץ, לנסוע לכנרת ולים נראה רחוק ומופלא. זה שהילדים הלכו לבית ספר נראה כמו נס. אני מתגעגעת לנורמליות, כמו כולם.

כמו שכתבתי - אני הולכת לעבודה ועובדת מהבית, אבל אני לא לגמרי בפוקוס. אני מרגישה ליד הדברים, לא לפניהם, לא בתוכם. כאילו המוח שלי הוריד הילוך והרבה יותר קשה לו להתרכז ולפתח רעיונות. גם הפוסט הזה לא קוהורנטי, אני מפטפטת על הא ועל דא. לשם שינוי התחלתי שמחה וסיימתי נרגנת. אבל אני עדיין שמחה בפנים, אפילו שלא מאורגנת. עוד משהו שעשיתי בעצמי - בניתי אתר למעבדה במו ידי, מכלום! האתר המקרטע שלנו נסגר ונתבקשנו לבנות אתרים בעצמנו דבר שמאוד הפחיד אותי עד שלא היתה לי ברירה. ומסתבר שבגוגל סייט אפשר לבנות אתר מקסים בקלות! תוך יום בניתי אתר יפיפה כמו שתמיד רציתי שיהיה לי. הצורך הוא אבי ההמצאה. :-)

חג שמח לכם ולמשפחות שלכם! מאחלת לכולנו מועדים לשמחה ולחזור לשיגרה במהרה.