פעם הייתי ילדה. זה היה לפי המון שנים, ורוב הזמן אני לא זוכרת את זה, אבל זה משפיע עלי עד היום.
פעם הייתי ילדה ולא הכרתי את עצמי ולא ידעתי מי אני ואלו כוחות יש בי. למרות שהיו לי הורים שאהבו אותי מאוד ושני אחים גדולים הרגשתי לבד. הרגשתי קטנה וחסרת יכולת אמיתית להשפיע על החיים שלי. כמו שילדים מרגישים. חייתי בתוך הספרים שקראתי, כל כך הרבה ספרים. והיו לי חברות אמיתיות. לפחות אחת. אני בקשר איתה עד היום. היא הכירה אותי קצת לפני שאני הכרתי את עצמי כי היתה לה את היכולת לראות אותי כמו שאני. זה לא רגיל בעיני. לפני שהכרתי אותה הרגשתי ממש לבד, ואחרי שהפכנו לחברות העולם שלי השתנה. היא ראתה בי דברים שלא ראיתי בעצמי גם שנים אחרי. היא הכירה לי את החברות שלה. שתי ילדות אחרות חמודות וחכמות. היינו חבורה שכזאת, ארבעתנו וגם כמה בנים. חבורה אלטרנטיבית לחבורה של המקובלים. ואז סיימנו את היסודי והיא נסעה לעיר אחרת ואני עברתי לבית ספר בקצה השני של העיר. איתה שמרתי על קשר במכתבים שנים על גבי שנים. היינו נוסעות זו לזו בחופשות. נפגשות בתל אביב, שמחות כל כך להיות ביחד.
היום היא כתבה לי שאחת משתי החברות האחרות שלנו נפטרה מסרטן. פגשתי את החברה הזאת לפני שנים בטיול משפחתי. היא היתה עם הילדים שלה ואני עם שלי וזה היה ממש נחמד, אבל לא חזרנו לקשר. חלפנו בחיוך זו על פניה של זו, שמחות לראות שדברים הסתדרו בשבילנו. קראתי היום דברים שכתבה. כל כך חכמה. כל כך מוכשרת ורגישה. לא ידעתי את הדברים האלו כשהיינו חברות. ידעתי שהיא חכמה מאוד, כמעט מפחידה בחוכמתה, אבל לא הכרתי את הסיפורים שלה על ההורים שלה ועל עצמה.
מעט מאוד אנשים שמכירים אותי היום הכירו אותי בתור ילדה. אפילו ממיע מכיר אותי כילדה מהסיפורים שלי ואני מכירה אותו משלו. בזמן האחרון אני מסתכלת על ילדים ונזכרת איך זה היה. אני לא מתגעגעת לזה, בעיני ילדות היא לא תקופה קלה. הרגשתי חלשה, מגושמת פיסית, ילדים אחרים הציקו לי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה ולא היה למי לספר. לא היה לי פה. החברות עם הבנות האלו שינתה את זה. הפכה אותי לחלק ממשהו טוב. כל כך אהבתי לבקר אותה. שיחקנו בגומי. היא היתה הרבה יותר טובה ממני אבל זה היה כזה כיף שבכלל לא הרגשתי שהפסדתי, הרגשתי ששיחקנו ביחד. הלוואי והייתי מרגישה ככה לגבי ההפסדים שלי היום.
היום קראתי פוסטים מלפני שנה שנתיים, שלוש. קראתי כמה כועסת וחרדה הרגשתי הרבה מדי מהזמן, כמה מיהרתי כל הזמן קדימה. היא תמיד אמרה לי שאני רוצה לטרוף את העולם, שאני רוצה הכל ויותר ממה שאפשר. היא לא אמרה את זה - אבל אני יודעת - שום דבר לא הספיק לי. המחלה של אמא שלי אילצה אותי להפחית. לקחת על עצמי רק דברים חיוניים. ואז באה הקורונה ואילצה אותי לעצור ממש. בחול המועד של פסח התחלתי לעבוד על אלבומי התמונות שלנו מאז שחזרנו לארץ. חזרתי להסתכל אחורה ומצאתי אוצרות קטנים של אהבה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. עדיין לא מצאתי תשובה, אבל דברים השתנו אצלי בפנים. אני פחות כועסת וחרדה, כבר יודעת שאני מסוגלת. נהנית ממה שאני עושה אבל בלי הפחד. לפחד היה תפקיד. הוא הכריח אותי לעשות דברים בזמן, לעמוד במשימות. עכשיו הוא פחות נוכח ואני עדיין עומדת במשימות, הן פשוט יותר קלות עכשיו. ויש לי יותר זמן לחשוב, מה אני רוצה. עשיתי את כל מה שהילדה שהייתי רצתה שאעשה ויותר. הגעתי לכל המקומות שרציתי להגיע אליהם, ומעבר. ועכשיו אני מנסה להבין איך חשוב לי לחיות את הזמן שנותר.
אין לי תשובות. כנראה אצטרך למצוא אותן תוך כדי הליכה. התשובה הברורה, שאני רוצה להיות יותר עם הילדים ובבית, כבר מתבצעת. גם תודות לקורונה, אני מודה, אבל גם בזכותי. אבל יותר מתמיד אני מבינה שהשורשים שלי, מי שהייתי, האנשים שאהבתי ואהבו אותי, לשמור אותם, לזכור אותם, הוא חלק חשוב מהאושר שלי. אני רוצה להביט אחורה בחיבה, בחמלה ובאהבה, לא בזעם. להבין מאיפה באתי כדי שאדע לאן אני הולכת. הייתי ילדה ולא ידעתי איך לענות למילים שפגעו בי, והרגשתי בלתי נראית ובלתי נשמעת ועשיתי המון רעש כדי להשמע ולהראות על ידי כולם. אבל היו כמה שראו אותי בדיוק כמו שהייתי ואהבו אותי הרבה לפני שאהבתי את עצמי וזאת מתנה גדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה