יום שישי, 17 ביולי 2020

פעם טוב ופעם רע

בהתחלה נדחה המאמר הראשון שהגשנו אז נדחה גם המאמר השני ואז נדחתה העתירה שלנו ואז שפכתי תה על המחשב שלי. 
אל תגידו איוב. לו מתו גם הגמלים. והילדים. אצלי זה רק המחשב, מוות קטן.

אז איך אני כותבת? בזכות הקורונה. שמתי לב שלילדים אין מחשבים להתחבר בהם לזום כמו שצריך אז קנינו להם מחשב נורמלי וממיע החליף את הטרקטור שהיה לו בדגם חדש ונתן את הישן שלו לילדים. הוא לא מדהים, הישן שלו. המקלדת די מפשלת. לא דבר שמקלדת חיצונית לא יכולה לתקן. אז אני כותבת מהטרקטור. הדבר המדהים הוא שדוד גוגל יודע לשחזר את כל בוק-מרקס שלי בכרום וכל העבודה שלי יושבת ב one drive, אז חוץ מחוסר הנוחות של המקלדת ולהתרגל למחשב אחר, אני יכולה לעבוד כרגיל, כמעט. 

פעם, לפני המון שנים, כשהייתי צעירה ועדיין לא הכרתי את ממיע, והייתי עוברת דרך פאזות של שברון לב מאהבות חולפות, ציירתי לעצמי הר גדול של רחמים עצמיים על הקיר, והושבתי את עצמי עליו. אחר כך הוספתי לעצמי עץ שיצל עלי ונוף של ים ופרחים וציפורים וצבעתי את הכל. נעשה נחמד ההר. עכשיו אני מרגישה בבור ולא נעים לי מממיע שמתקן את הבית לצייר על הקיר. 

בגלל העצב הכבד לא התקשרתי לאמא שלי כמה ימים והיום התקשרתי. היא שמעה את העצב והדיכדוך בקול לי וסיפרתי לה על תלאותי. באיזה שהוא שלב היא שאלה אותי: "למה התקשרת אלי אם את במצב רוח רע? תתקשרי אלי כשתהיי במצב רוח טוב". זה עדיין מצחיק אותי. זאת תמצית של מערכת היחסים שלי איתה ועכשיו אני יכולה לחייך על זה. היא לא כזאת גרועה, רק אלרגית לעצב ולכשלונות. בחוזקה. מזכיר לי מישהי, שנמצאת עכשיו בבור.

ממיע לא עושה לי את זה. גם לא הילדים. מותר לי להיות עצובה ומדוכדכת ואפילו עצבנית בבית. מי שגדל במציאות אחרת, כמוני, יודע איזה נס גדול זה.

הצלחתי להצחיק את עצמי בפוסט הזה, אז כבר השגתי חלק מהמטרה של הכתיבה. מאחלת לכם סוף שבוע נעים, בריא, עם האהובים עליכם שיודעים להיות איתכם גם כשאתם שמחים וגם כשאתם עצובים. כי פעם טוב ופעם רע. ככה זה. העולם הוא גלגל ענק. עוד שנה ועוד שנה. נו טוב. שיהיה שבוע קצת יותר טוב מהקודם!

אין תגובות:

פרסום תגובה

Prof. Toothless

 אתמול אחרי שעתיים וחצי של עבודה מאומצת התנחלה בפה שלי שן מלאכותית חדשה. פחות נורא ממה שחשבתי אני רק כל הזמן רעבה. כמובן שאחרי שכתבתי את המש...