אני כותבת כדי לענות לתגובה של אחות לצרה, על הכאב בעבודה. אני רוצה לכתוב על הדברים האלו יותר אבל לא מגיעה לזה, אבל התגובה שלה נגעה בי וגרמה לי לקחת את הדקות האלו ולנסות לכתוב את המחשבות והרגשות שלי בקשר לכאב המיקצועי בצורה מסודרת.
יש את הכאב על הזמן בו אני מבלה בלעשות דברים שאני חייבת לעשות אבל פחות אוהבת, במקום דברים שאני רוצה לעשות ואוהבת. ויש את הכאב של הלא מספיק. שברון האשליה שאולי משהו שנעשה ירגיש לנו מספיק משמעותי, מספיק ממלא, מספיק נכון וזה יחזיק לאורך זמן ויעלים את הספקות העצמיים.
אתחיל בדברים שאני עושה רוב הזמן, וקצת פחות אוהבת. הדברים שלא בגללם באתי לכאן, אבל הם חלק מהתפקיד. פגישות שאין להן סוף - לפעמים זה נראה שרוב העולם לא יכול להחליט שום דבר בלי חוות דעתי המקצועית, או נוכחותי בחדר. בהתחלה זה היה הסטודנטים שלי ואז הסטודנטים שאני מלמדת ואז חברי המחלקה שלי, וחלק מהפקולטה, והוועדה הזו והוועדה השני ולפעמים באוניברסיטאות אחרות רוצים שאעזור להחליט. פשוט אי אפשר לעשות כלום בלעדי, מסתבר, אני ממש חשובה. מה שבאמת קורה הוא- יש המון דברים שצריך להחליט עליהם וקשה לקחת החלטות קשות לבד אז אנחנו עושים את זה ביחד, ואז זה הופך להרבה מאוד ממה שאנחנו עושים. היומן שלי מלא פגישות כאלו שלפעמים ברור לי שהן חסרות תכלית. ויש פגישות של יעוץ, שאני מרגישה שבהן אני באמת עוזרת, ויש פגישות של יעוץ שאני לא מצליחה לעזור. לפעמים לאנשים שיקרים לי מאוד. אני יודעת שיש לי ניסיון וחשיבה שיכולים לעזור בהרבה החלטות ודיונים אבל זה לא יכול להיות רוב מה שאני עושה. אוקי, זה לגמרי יכול להיות רוב מה שאני עושה, אבל אני לא רוצה שכך יהיה.
לפעמים זה אפילו מצליח, אבל לרוב - אני עושה הרבה יותר ממה שהייתי בוחרת, כי אני מרגישה מחוייבת. להחזיר לקהילה וזה.
אני אוהבת ללמד, אבל הסמסטר זה ממש השתלט על גוש גדול מהזמן שלי. אני לא יודעת איך דווקא בסמסטר גדוש ההוראה הזה הצלחתי לפרסם את המאמר הגדול סוף סוף! לא לנייצ'ר אבל לעיתון ממש מכובד. בנוסף שלחנו עוד מאמר שנדחה ועכשיו מחפש את דרכו חזרה. זה שמיד אחרי השורה על פרסום העבודה המשמעותית ביותר שיצאה מהמעבדה שלי באה התנצלות (לא בנייצ'ר) ותזכורת שעדיין יש כשלונות (מאמר נוסף נדחה) - זה בדיוק הנקודה השניה שרציתי לדבר עליה - כאב הלא מספיק.
עבדנו על המאמר הזה מהתחלה עד הפירסום במשך חמש שנים. משליחה ראשונה עד קבלה - שנתיים. זה היה זוועת עולם. חשבתי שלעולם לא יתקבל כי חדשני מדי. אבל התקבל. וגם השתפר לבלי הכר תוך כדי התהליך. זה כן עושה הבדל. זה כן עושה שמחה ותחושת הישג שלא עוברת אחרי יום. אבל, העבודה ממשיכה. ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני לא קוראת מספיק, ואין לי מספיק זמן להכנס לעומק לשום כיוון, כי אני לא כותבת. אנחנו מנקים את השולחן מכל השאריות וזה אומר לא מעט מאמרים שצריכים להתגבש ולצאת בקרוב. אני מחפשת משהו משמעותי, אבל אי אפשר לדעת מראש מה יהיה משמעותי ומה המשמעות תדרוש.
אבל יש משהו שנשאר. אנחנו שוב בקרב על המדע, על הניסויים, על הדאטה והפרשנות שלו - אנחנו שוב מטפסות ומטפסים ובמאמץ. אבל משהו בהר ההוא, שלקח חמש שנים ונראה כל כך בלתי מושג, עד שהושג, כן נשאר איתנו. אני יודעת שיש שם גילוי משמעותי. מעניין איך יתקבל. הוא אמור להתפרסם השבוע. ואולי דווקא ברווח הזה שבין הקבלה שלו לפירסום לבין היציאה שלו לאור, והתגובות אם יהיו, יש שקט ושמחה. אני לא מצפה למכתבי הערצה, אבל אני יודעת שעשינו משהו משמעותי והוא יתפרסם בבמה מצויינת. אני גאה בנו.
תמיד יש דברים שאני יכולה להסתכל ולראות שאנשים השיגו לפני ויותר ממני. בדרך כלל זה מדכדך אותי, אבל עכשיו לא. הכאב והחשש שהרגשתי בשנתיים האחרונות נעלם. היה מעלי ענן של חוסר וודאות, והוא איננו עוד. אנחנו מטפסים מחדש על הרים חדשים אבל התיק שלי קל ואני לוקחת איתי רק מה שנחוץ לי. השק העצום של הספקות התפרק בהר ההוא ואני מקווה שהספקות האבודים ישארו באיבוד.
חייבת ללכת הביתה.
יש את הכאב על הזמן בו אני מבלה בלעשות דברים שאני חייבת לעשות אבל פחות אוהבת, במקום דברים שאני רוצה לעשות ואוהבת. ויש את הכאב של הלא מספיק. שברון האשליה שאולי משהו שנעשה ירגיש לנו מספיק משמעותי, מספיק ממלא, מספיק נכון וזה יחזיק לאורך זמן ויעלים את הספקות העצמיים.
אתחיל בדברים שאני עושה רוב הזמן, וקצת פחות אוהבת. הדברים שלא בגללם באתי לכאן, אבל הם חלק מהתפקיד. פגישות שאין להן סוף - לפעמים זה נראה שרוב העולם לא יכול להחליט שום דבר בלי חוות דעתי המקצועית, או נוכחותי בחדר. בהתחלה זה היה הסטודנטים שלי ואז הסטודנטים שאני מלמדת ואז חברי המחלקה שלי, וחלק מהפקולטה, והוועדה הזו והוועדה השני ולפעמים באוניברסיטאות אחרות רוצים שאעזור להחליט. פשוט אי אפשר לעשות כלום בלעדי, מסתבר, אני ממש חשובה. מה שבאמת קורה הוא- יש המון דברים שצריך להחליט עליהם וקשה לקחת החלטות קשות לבד אז אנחנו עושים את זה ביחד, ואז זה הופך להרבה מאוד ממה שאנחנו עושים. היומן שלי מלא פגישות כאלו שלפעמים ברור לי שהן חסרות תכלית. ויש פגישות של יעוץ, שאני מרגישה שבהן אני באמת עוזרת, ויש פגישות של יעוץ שאני לא מצליחה לעזור. לפעמים לאנשים שיקרים לי מאוד. אני יודעת שיש לי ניסיון וחשיבה שיכולים לעזור בהרבה החלטות ודיונים אבל זה לא יכול להיות רוב מה שאני עושה. אוקי, זה לגמרי יכול להיות רוב מה שאני עושה, אבל אני לא רוצה שכך יהיה.
לפעמים זה אפילו מצליח, אבל לרוב - אני עושה הרבה יותר ממה שהייתי בוחרת, כי אני מרגישה מחוייבת. להחזיר לקהילה וזה.
אני אוהבת ללמד, אבל הסמסטר זה ממש השתלט על גוש גדול מהזמן שלי. אני לא יודעת איך דווקא בסמסטר גדוש ההוראה הזה הצלחתי לפרסם את המאמר הגדול סוף סוף! לא לנייצ'ר אבל לעיתון ממש מכובד. בנוסף שלחנו עוד מאמר שנדחה ועכשיו מחפש את דרכו חזרה. זה שמיד אחרי השורה על פרסום העבודה המשמעותית ביותר שיצאה מהמעבדה שלי באה התנצלות (לא בנייצ'ר) ותזכורת שעדיין יש כשלונות (מאמר נוסף נדחה) - זה בדיוק הנקודה השניה שרציתי לדבר עליה - כאב הלא מספיק.
עבדנו על המאמר הזה מהתחלה עד הפירסום במשך חמש שנים. משליחה ראשונה עד קבלה - שנתיים. זה היה זוועת עולם. חשבתי שלעולם לא יתקבל כי חדשני מדי. אבל התקבל. וגם השתפר לבלי הכר תוך כדי התהליך. זה כן עושה הבדל. זה כן עושה שמחה ותחושת הישג שלא עוברת אחרי יום. אבל, העבודה ממשיכה. ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני לא קוראת מספיק, ואין לי מספיק זמן להכנס לעומק לשום כיוון, כי אני לא כותבת. אנחנו מנקים את השולחן מכל השאריות וזה אומר לא מעט מאמרים שצריכים להתגבש ולצאת בקרוב. אני מחפשת משהו משמעותי, אבל אי אפשר לדעת מראש מה יהיה משמעותי ומה המשמעות תדרוש.
אבל יש משהו שנשאר. אנחנו שוב בקרב על המדע, על הניסויים, על הדאטה והפרשנות שלו - אנחנו שוב מטפסות ומטפסים ובמאמץ. אבל משהו בהר ההוא, שלקח חמש שנים ונראה כל כך בלתי מושג, עד שהושג, כן נשאר איתנו. אני יודעת שיש שם גילוי משמעותי. מעניין איך יתקבל. הוא אמור להתפרסם השבוע. ואולי דווקא ברווח הזה שבין הקבלה שלו לפירסום לבין היציאה שלו לאור, והתגובות אם יהיו, יש שקט ושמחה. אני לא מצפה למכתבי הערצה, אבל אני יודעת שעשינו משהו משמעותי והוא יתפרסם בבמה מצויינת. אני גאה בנו.
תמיד יש דברים שאני יכולה להסתכל ולראות שאנשים השיגו לפני ויותר ממני. בדרך כלל זה מדכדך אותי, אבל עכשיו לא. הכאב והחשש שהרגשתי בשנתיים האחרונות נעלם. היה מעלי ענן של חוסר וודאות, והוא איננו עוד. אנחנו מטפסים מחדש על הרים חדשים אבל התיק שלי קל ואני לוקחת איתי רק מה שנחוץ לי. השק העצום של הספקות התפרק בהר ההוא ואני מקווה שהספקות האבודים ישארו באיבוד.
חייבת ללכת הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה