הדבר הנחמד בבלוגגר הוא שאם אני סוגרת בטעות את המסך באמצע פוסט, הוא זוכר את הפוסט, בניגוד לישראבלוג ששוכח.
הרבה זמן לא כתבתי פוסט בשני המקומות. אני בבית היום, וירוס בטן השאיר אותי כאן לעבוד על השיעור למחר. אני מלמדת יותר מהרגיל הסמסטר וזה ביחד עם זה שממיע בעיקר מורה, גורם לקורסים להיות יותר מרכזיים מאשר בעבר. זה נחמד ללמד. משהו בטוח עובר לסטודנטים, משהו ניתן. התקופה הזאת, המאמרים, הגרנטים, הסטודנטים - משהו בחיי מוכרח להשתנות. יותר מדי מאמץ, פחות מדי הנאה. כמו בן הזוג של גם מניפה, הייתי רוצה לשמוח יותר.
יש שיר של לינקלן פראק שנקרא NUMB על מערכת יחסים לא טובה בין אב לבן, כשהבן נעשה קפוא מרוב שהוא מרגיש שהוא מאכזב את האב שלו כל הזמן. הקליפ הוא על בת, אבל זה אותו רעיון בפיזמון הוא צורח:
I've become so numb, I can't feel you there
Become so tired, so much more aware
אני בגן משחקים עם ליאור. אספתי אותו מוקדם. כל החברים שלו מהגן כאן נהנים ביום השימשי והיפה הזה. גם אני. אני יושבת בגן משחקים בחמש אחר הצהריים, לא עובדת ולא רוצה לעבוד. אני שואלת את עצמי, למה אני עובדת כל כך קשה? אני הולכת ל או בורחת מ? אבא שלי היקר אמר לי, שצריך לבחון את המניעים ותמיד עדיף ללכת אל ולא לברוח מ.
ליאור בן שש. לפני שמונה שנים בארץ אחרת הילדים הגדולים היו בני 10, 8 ו5 והייתי יוצאת איתם לגני משחקים אמריקאים בהם הם שיחקו ביחד.
דיברתי עם האמהות האחרות בגן המשחקים וזה היה ממש נחמד. חוץ מהקטע שצעקתי עליהן כי הן הירשו לילדים לירות נרף אחד על השני (רק ברגליים). אבל הילדים נבהלו מהצעקות שלי והיפסיקו לשחק בעצמם. ואני התנצלתי על הצעקות.. אפשר להגיד הכל בלי לצעוק ואז גם מקשיבים לי.
אשחרר את הפוסט הזה שהוא כמוני עכשיו -מהורהר.
הרבה זמן לא כתבתי פוסט בשני המקומות. אני בבית היום, וירוס בטן השאיר אותי כאן לעבוד על השיעור למחר. אני מלמדת יותר מהרגיל הסמסטר וזה ביחד עם זה שממיע בעיקר מורה, גורם לקורסים להיות יותר מרכזיים מאשר בעבר. זה נחמד ללמד. משהו בטוח עובר לסטודנטים, משהו ניתן. התקופה הזאת, המאמרים, הגרנטים, הסטודנטים - משהו בחיי מוכרח להשתנות. יותר מדי מאמץ, פחות מדי הנאה. כמו בן הזוג של גם מניפה, הייתי רוצה לשמוח יותר.
יש שיר של לינקלן פראק שנקרא NUMB על מערכת יחסים לא טובה בין אב לבן, כשהבן נעשה קפוא מרוב שהוא מרגיש שהוא מאכזב את האב שלו כל הזמן. הקליפ הוא על בת, אבל זה אותו רעיון בפיזמון הוא צורח:
I've become so numb, I can't feel you there
Become so tired, so much more aware
By becoming this all I want to do
Is be more like me and be less like you
Is be more like me and be less like you
ואני מרגישה שאני מזדהה עם השיר למרות שאמא ואבא שלי כבר לא המושא לצעקות. זה כבר לא העולם אלא אני, שעובדת יותר מדי קשה ולוקחת כל כשלון קשה וכל הצלחה כמובנת מאליה. אני זאת שקשה עם עצמי וכל צעד שלי הוא טעות:
Every step that I take is another mistake to you
אני מרגישה קצת קפואה בקשר למחקר, למאמרים ולגרנטים. אני עושה אותם, מתקנת, עושה מה שצריך, כותבת טוב, אבל משהו בפנים קפא. כאילו קפאי שד. איזה ביטוי חמוד.
אני רוצה להיות יותר עם הילדים, בשמש, עם אמא שלי, להנות מההוראה ומההנחיה ולא לפחד מהכשלון. פעם חלמתי להצליח בגדול ואז לעזוב הכל מאחור ולברוח למדבר. אולי זה זמן טוב לשים דברים בפרופורציה ואת מה שחשוב לי, במקום ראשון.
אני בגן משחקים עם ליאור. אספתי אותו מוקדם. כל החברים שלו מהגן כאן נהנים ביום השימשי והיפה הזה. גם אני. אני יושבת בגן משחקים בחמש אחר הצהריים, לא עובדת ולא רוצה לעבוד. אני שואלת את עצמי, למה אני עובדת כל כך קשה? אני הולכת ל או בורחת מ? אבא שלי היקר אמר לי, שצריך לבחון את המניעים ותמיד עדיף ללכת אל ולא לברוח מ.
ליאור בן שש. לפני שמונה שנים בארץ אחרת הילדים הגדולים היו בני 10, 8 ו5 והייתי יוצאת איתם לגני משחקים אמריקאים בהם הם שיחקו ביחד.
דיברתי עם האמהות האחרות בגן המשחקים וזה היה ממש נחמד. חוץ מהקטע שצעקתי עליהן כי הן הירשו לילדים לירות נרף אחד על השני (רק ברגליים). אבל הילדים נבהלו מהצעקות שלי והיפסיקו לשחק בעצמם. ואני התנצלתי על הצעקות.. אפשר להגיד הכל בלי לצעוק ואז גם מקשיבים לי.
אשחרר את הפוסט הזה שהוא כמוני עכשיו -מהורהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה