עננים של גשם ושל מלחמה

אני לא יודעת איך אני נראית ונתפסת מבחוץ, רק את ההחזרים שאני מקבלת. אני גם לא יודעת מה אומרים עלי כשאני לא נמצאת, רק את מה שאומרים לי בפנים. אבל כמעט תמיד, בסופו של דבר, ההחזר הוא חיובי. לפעמים אני מרגישה כמו דוד התנכי, שכולם אהבו אותו, מאיזו שהיא סיבה שכנראה רק אם היינו שם בתנך איתו, היינו מבינים. כי מהצד נראה שהוא הרג לא מעט אנשים ופגע בהרבה אנשים אחרים, בלי עילה אמיתית. לא שאני כזאת פוגענית, אבל אני כן מאוד ישירה. אני מרגישה שרוצים להקשיב לי, שרוצים את חוות הדעת שלי, שרוצים לעזור לי ולעבוד איתי. שמוותרים לי על דברים שלא מוותרים לאנשים אחרים, בזכות משהו שאני לא רואה.

יש מלחמה אצלנו, ואישה מאוד יקרה לי במוקד האש. היא עשתה כמה טעויות, זה נכון, אבל התגובה היתה לא פרופורציונית לחלוטין ועכשיו נורא קשה להרגיע ולהחזיר את הדברים למקום. אנשים מאוד כועסים עליה ואומרים עליה דברים בלי רחמים או חמלה. אני מנסה להרגיע, לקרב, אבל יכול להיות שלא אצליח, במיוחד, לא אצליח להרגיע אותה שמרגישה נרדפת, ולצערי, כרגע באמת יש רדיפה.

מדהים אותי לראות מהצד איך בעימותים חזיתיים כל אחד מאיתנו חוזר לילדות שלו, מתפרק מכל הכלים שרכשנו כאנשים בוגרים וחוזר לתגובות האוטומטיות שלו, שעזרו לו לשרוד לפני כן. כמו לראות קרב גלדיאטורים ולנסות להרגיע, אבל הדינמיקה כבר בכלל לא בשכל ובהגיון. אי אפשר להגיע אל הלוחמים, הם לא שומעים כלום חוץ מלראות את הדם. ולמה התחלתי בעצמי ובחיבה אלי? כי גם אני הייתי חלק מהמלחמה אבל מצאו לי פתרון שמאוד מתאים לי. הלכו לקראתי, ולא נראה שהם עומדים ללכת לקראתה. ואני חוששת שזה יגמר לא טוב. לא נתקלתי במלחמה כזאת עד עכשיו ויש לי תחושה קשה מאוד. אני מאוד לא רוצה שתעזוב. מאוד מאוד לא, אבל אם ימשיכו להצמיד אותה לקיר, זה מסלול שיכול להוביל למקום לא טוב.

אני רוצה לעבוד על המדע שלי, יש לי הרבה דברים לעבוד עליהם, אבל קשה לי להתרכז. יש לי גם כנס אחר לארגן ויש לנו בעיה בגיוס כספים ובאיחור בבנית התוכנית. נחיתה קשה מהכנס לכאן. הדבר היחיד שמשמח זה ממיע והילדים, אבל אני לא יכולה להשאר איתם בבית כמו שהייתי רוצה. ירדן ברגילה ואני כאן, דואגת. :-(