אני כל כך כועסת. כל סוף השבוע הייתי כועסת. חוץ מבשעה שהייתי עם ממיע והילדים בבריכה ושיחקנו כדורגל מצחיק נורא ושחינו קצת. וגם לא בשעה שישבתי אצל אוסנת המקסימה והיא לימדה אותנו את פרק אבות ו'. גם לא כשראינו ביחד שני פרקים של הוחלפו בלידה. ואת סטיבן יוניברס. אבל כמעט בכל שאר הזמן הייתי כועסת. כועסת כל כך.
אני מלמדת המון בשנה הקרובה, בגלל המאבקים שסיפרתי עליהם בפוסט הקודם. אלו קורסים שכבר לימדתי, ואני אוהבת את הקורסים, אבל ארבעה קורסים, אפילו שקטנים, בשנה אחת, זה המון. הרבה יותר מדי ואני גם אחראית על הסמינרים בסמסטר ב'. אני גם מארגנת כנס שיערך באוקטובר וצריכה לשלוח את המאמר הגדול עד אז ולכתוב גרנט עד נובמבר ובאמצע חופשה שאני חייבת לקחת אחרת אתחרפן, וחגים.
אני חייבת שבתון אחרי כל זה וזה יכול לצאת טוב. בדיוק בין הצבא של הגדולה לצבא של הגדול. אני כועסת על ראש המחלקה שלי, למרות שהיא לא התכוונה שזה מה שיצא מהמאבק שלנו. אני בעיקר מפחדת וכועסת.
אני כועסת ומפחדת כי אני לא יודעת איך אעשה את כל מה שאני אמורה לעשות בצורה טובה ובשלום עם עצמי. אני כבר שחוקה לגמרי מהשנה הזאת שנמשכת הישר לתוך הקיץ, בלי הפסקה. השנה נגמרה ומיד היה לנו קורס קיץ ואחריו הכנס ואחריו המלחמה המגעילה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. אני רוצה לנקות את השולחן אבל הוא כל הזמן מתמלא.
והמאמר הגדול מרחף מעלינו ומאיים עלי. גם על השופטים שלו אני כועסת. כתבתי מכתב בן תשעה עמודים בו עניתי על כל הטענות שלהן, שגם הן תפסו תשעה עמודים. זה לוקח יום יומיים לכתוב מכתב כזה, אבל שנה, שנה וחצי לעשות את הניסויים המדוברים ואולי עדיין זה לא ימצא חן בעינהם ואני כל כך כועסת עליהם. מראש. אני תמיד מתחרפנת מעט לקראת סוף פרוייקט וזה אולי הפרויקט הכי גדול שלקחנו על עצמנו ואוטוטו אנחנו מסיימים ויגיע זמן השליחה.
חודש אלול מתחיל עכשיו. סליחות. שליחה וסליחה. משחק מילים כזה.
אני כל כך כועסת על השופטים שאולי ידחו את המאמר ואולי ישלחו אותנו לעשות עוד ניסויים. אולי גם יקבלו את מה שכתבנו אבל בטוח יבקשו עוד דברים ופשוט נמאס לי מהם. עוד לפני ששלחתי. ברור שלפני ששלחתי. למדנו כל כך הרבה ועשינו המון ועכשיו המאמר הרבה יותר משכנע, הרבה בזכות ההערות שלהם. אז מה. אני כועסת. כי אולי זה לא יספיק להם. אולי כל מה שעשינו, הזמן שעבר, המאמצים שלנו, לא יספיקו כדי להכניס את המאמר לעיתון הזה. ואז להתחיל מחדש בעיתון אחר, אין לי כוח לזה! אני רוצה להמשיך הלאה, לכל השאלות המרתקות שגילנו תוך כדי עבודה. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך הלאה בלי לפרסם את המאמר הזה.
ממיע אמר שבסוף פרוייקט צריך להכניס אותי לחדר אחד עם נמר, שאוציא עליו את כל הכעס והפחדים שלי, והוא יעמוד בזה. איפה הנמר הזה, אני שואלת אתכם? איפה הוא, שאשאג עליו את כל הכעס והפחד שלי.
פעם כשהייתי צעירה הייתי בטיול בלאס וגאס ושמעתי על המופע של הקוסמים, זיגפריד ורוי, שמעלימים טיגריסים לבנים. מיד אמרתי שזה מאוד מצער שהם מעלימים אותם, כי גם ככה הם נכחדים. :-)
אני מלמדת המון בשנה הקרובה, בגלל המאבקים שסיפרתי עליהם בפוסט הקודם. אלו קורסים שכבר לימדתי, ואני אוהבת את הקורסים, אבל ארבעה קורסים, אפילו שקטנים, בשנה אחת, זה המון. הרבה יותר מדי ואני גם אחראית על הסמינרים בסמסטר ב'. אני גם מארגנת כנס שיערך באוקטובר וצריכה לשלוח את המאמר הגדול עד אז ולכתוב גרנט עד נובמבר ובאמצע חופשה שאני חייבת לקחת אחרת אתחרפן, וחגים.
אני חייבת שבתון אחרי כל זה וזה יכול לצאת טוב. בדיוק בין הצבא של הגדולה לצבא של הגדול. אני כועסת על ראש המחלקה שלי, למרות שהיא לא התכוונה שזה מה שיצא מהמאבק שלנו. אני בעיקר מפחדת וכועסת.
אני כועסת ומפחדת כי אני לא יודעת איך אעשה את כל מה שאני אמורה לעשות בצורה טובה ובשלום עם עצמי. אני כבר שחוקה לגמרי מהשנה הזאת שנמשכת הישר לתוך הקיץ, בלי הפסקה. השנה נגמרה ומיד היה לנו קורס קיץ ואחריו הכנס ואחריו המלחמה המגעילה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. אני רוצה לנקות את השולחן אבל הוא כל הזמן מתמלא.
והמאמר הגדול מרחף מעלינו ומאיים עלי. גם על השופטים שלו אני כועסת. כתבתי מכתב בן תשעה עמודים בו עניתי על כל הטענות שלהן, שגם הן תפסו תשעה עמודים. זה לוקח יום יומיים לכתוב מכתב כזה, אבל שנה, שנה וחצי לעשות את הניסויים המדוברים ואולי עדיין זה לא ימצא חן בעינהם ואני כל כך כועסת עליהם. מראש. אני תמיד מתחרפנת מעט לקראת סוף פרוייקט וזה אולי הפרויקט הכי גדול שלקחנו על עצמנו ואוטוטו אנחנו מסיימים ויגיע זמן השליחה.
חודש אלול מתחיל עכשיו. סליחות. שליחה וסליחה. משחק מילים כזה.
אני כל כך כועסת על השופטים שאולי ידחו את המאמר ואולי ישלחו אותנו לעשות עוד ניסויים. אולי גם יקבלו את מה שכתבנו אבל בטוח יבקשו עוד דברים ופשוט נמאס לי מהם. עוד לפני ששלחתי. ברור שלפני ששלחתי. למדנו כל כך הרבה ועשינו המון ועכשיו המאמר הרבה יותר משכנע, הרבה בזכות ההערות שלהם. אז מה. אני כועסת. כי אולי זה לא יספיק להם. אולי כל מה שעשינו, הזמן שעבר, המאמצים שלנו, לא יספיקו כדי להכניס את המאמר לעיתון הזה. ואז להתחיל מחדש בעיתון אחר, אין לי כוח לזה! אני רוצה להמשיך הלאה, לכל השאלות המרתקות שגילנו תוך כדי עבודה. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך הלאה בלי לפרסם את המאמר הזה.
ממיע אמר שבסוף פרוייקט צריך להכניס אותי לחדר אחד עם נמר, שאוציא עליו את כל הכעס והפחדים שלי, והוא יעמוד בזה. איפה הנמר הזה, אני שואלת אתכם? איפה הוא, שאשאג עליו את כל הכעס והפחד שלי.
פעם כשהייתי צעירה הייתי בטיול בלאס וגאס ושמעתי על המופע של הקוסמים, זיגפריד ורוי, שמעלימים טיגריסים לבנים. מיד אמרתי שזה מאוד מצער שהם מעלימים אותם, כי גם ככה הם נכחדים. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה